התקווה שבתוכי
New member
יכול להיות ט?
מאיפה אני אתחיל? עברתי כל כך הרבה בחודשיים הללו... כל כך הרבה טוב ורע, שמתחברים אחד לשני ואי אפשר לראות איפה כל דבר מתחיל ונגמר. אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב.
זה משהו שאני ממשיכה להגיד לעצמי, אי אפשר לדעת מה זה אור בלי להכיר את החושך. התוצר של שניהם יחד הוא הרבה יותר מסכום חלקיו.
הדוגמא הטובה ביותר לזה הוא הציור המפורסם שבתחתיתו יש דגים בים שלאט לאט נהפכים לציפורים בראש הציור. הרי אם נוציא את הדגים לא יהיה ציור, ואותו דבר עם הציפורים. ויחד הציור נהפך ליצירה שמכילה הרבה יותר מסתם דגים וציפורים... (אני מקווה שאני מובנת)
החודשיים הללו החלו בטראומה נוראה מלווה באשפוז נוסף... הייתי מפורקת לחלוטין, ואני עדיין מנסה לעכל בכלל מה קרה לי. האשפוז נתן לי את הפסק זמן שהייתי נואשת אליו, ויצאתי ממנו מחוזקת עם חברה חדשה וידיעה שמצאתי עבודה שנכונה לי. התקדמתי לאט לאט, מצד אחד ייאוש נוראי מהחיים משהו בסגנון ״אני אעבור את זה כל פעם מחדש, מה הטעם לחיות בכלל? זה מה שמגיע לי בעולם הזה. מגיע לי לסבול״ , ומצד שני אני מקבלת חיזוקים בעבודה ובחיים בכלל. אני רואה את שני הצדדים הללו בו זמנית, מה שאומר שאני מתקדמת בטיפול, מאפשרת לי לספוג לתוכי אותו בלי להלחם. אני מתחילה טיפול חדש ממוקד בהפרעת אכילה, שכמובן הרימה את ראשה שוב וגרמה לי נזקים בסיבוב הזה הרבה מעבר למה שחשבתי... והוא קשה, המטפלת מאתגרת אותי ולא נותנת לי לברוח , אבל מי אני שאקבל כזה טיפול, מי אמר שמגיע לי שלמישהו יהיה באמת אכפת ממני ככה?
אני חוזרת לאהבה ישנה שלי, אני חוזרת לרקוד, ומצליחה להינות באמת פעם בשבוע, להתנתק מהכל מהמחשבות, מהביקורת העצמית, מהציפיות של החברה. ועבר עוד חודש, ונפרדתי מההוא שיצאתי איתו, והודיעו לי שלא אישרו את התקן שלי בעבודה (יום אחרי האחיות יצאו לשביתה, עזר? לא ממש עדיין אין תקנים) ולאורך החודש אני סובלת מדלקות חוזרות ונשנות, יוצאת ונכנסת מבתי חולים. לא באמת מתפקדת. ובינתיים בטיפול אני מגיעה למקומות חדשים, מפחידים. פותחת דברים שמעולם לא דיברתי עליהם. מדברת ישירות על הייאוש שלי, אומרת בדיוק מה אני מרגישה ולמה. מצליחה להביע את הכעס בצורה נכונה מול הבן אדם הנכון...
אני מצליחה לאכול לפי התפריט, לא מתפרקת למרות שפיזית אני מרגישה רע...
ובכל זאת אני מתוסכלת מהעולם ומעצמי, אני מיואשת מהמצב הבריאותי שלי. אני לא רואה את האור בקצה המנהרה. בקיצור, אני משוועת למוות.
זה הכל ביחד, וכל חלק בנפרד...
יש בי בפנים, כמו שאמרתי, גם את האור וגם את החושך.
מאיפה אני אתחיל? עברתי כל כך הרבה בחודשיים הללו... כל כך הרבה טוב ורע, שמתחברים אחד לשני ואי אפשר לראות איפה כל דבר מתחיל ונגמר. אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב.
זה משהו שאני ממשיכה להגיד לעצמי, אי אפשר לדעת מה זה אור בלי להכיר את החושך. התוצר של שניהם יחד הוא הרבה יותר מסכום חלקיו.
הדוגמא הטובה ביותר לזה הוא הציור המפורסם שבתחתיתו יש דגים בים שלאט לאט נהפכים לציפורים בראש הציור. הרי אם נוציא את הדגים לא יהיה ציור, ואותו דבר עם הציפורים. ויחד הציור נהפך ליצירה שמכילה הרבה יותר מסתם דגים וציפורים... (אני מקווה שאני מובנת)
החודשיים הללו החלו בטראומה נוראה מלווה באשפוז נוסף... הייתי מפורקת לחלוטין, ואני עדיין מנסה לעכל בכלל מה קרה לי. האשפוז נתן לי את הפסק זמן שהייתי נואשת אליו, ויצאתי ממנו מחוזקת עם חברה חדשה וידיעה שמצאתי עבודה שנכונה לי. התקדמתי לאט לאט, מצד אחד ייאוש נוראי מהחיים משהו בסגנון ״אני אעבור את זה כל פעם מחדש, מה הטעם לחיות בכלל? זה מה שמגיע לי בעולם הזה. מגיע לי לסבול״ , ומצד שני אני מקבלת חיזוקים בעבודה ובחיים בכלל. אני רואה את שני הצדדים הללו בו זמנית, מה שאומר שאני מתקדמת בטיפול, מאפשרת לי לספוג לתוכי אותו בלי להלחם. אני מתחילה טיפול חדש ממוקד בהפרעת אכילה, שכמובן הרימה את ראשה שוב וגרמה לי נזקים בסיבוב הזה הרבה מעבר למה שחשבתי... והוא קשה, המטפלת מאתגרת אותי ולא נותנת לי לברוח , אבל מי אני שאקבל כזה טיפול, מי אמר שמגיע לי שלמישהו יהיה באמת אכפת ממני ככה?
אני חוזרת לאהבה ישנה שלי, אני חוזרת לרקוד, ומצליחה להינות באמת פעם בשבוע, להתנתק מהכל מהמחשבות, מהביקורת העצמית, מהציפיות של החברה. ועבר עוד חודש, ונפרדתי מההוא שיצאתי איתו, והודיעו לי שלא אישרו את התקן שלי בעבודה (יום אחרי האחיות יצאו לשביתה, עזר? לא ממש עדיין אין תקנים) ולאורך החודש אני סובלת מדלקות חוזרות ונשנות, יוצאת ונכנסת מבתי חולים. לא באמת מתפקדת. ובינתיים בטיפול אני מגיעה למקומות חדשים, מפחידים. פותחת דברים שמעולם לא דיברתי עליהם. מדברת ישירות על הייאוש שלי, אומרת בדיוק מה אני מרגישה ולמה. מצליחה להביע את הכעס בצורה נכונה מול הבן אדם הנכון...
אני מצליחה לאכול לפי התפריט, לא מתפרקת למרות שפיזית אני מרגישה רע...
ובכל זאת אני מתוסכלת מהעולם ומעצמי, אני מיואשת מהמצב הבריאותי שלי. אני לא רואה את האור בקצה המנהרה. בקיצור, אני משוועת למוות.
זה הכל ביחד, וכל חלק בנפרד...
יש בי בפנים, כמו שאמרתי, גם את האור וגם את החושך.