יכולנו להיות...
"בואי מהר" הוא אמר ומשך בזרועי בחוסר-סבלנות "ותתלבשי חם". ""לאן הולכים?" "לא יודע. ראיתי גשם ובאתי, לא חשבתי הלאה. אין שכל אין דאגות". גיחכתי. נכון שהוא לא היה אקדמאי. נכון שלא היה לו תואר מאף אוניברסיטה, ואפילו תעודת-בגרות לא היתה לו, כיוון שעזב את ביה"ס בגיל 12 והחל לעבוד, כדי לעזור בפרנסת המשפחה קשת-היום. והוא היה האדם הכי חכם בעולם. הכרנו דרך שיחה תמימה ברשת. לפעמים יקי היה ישן אצל חברו הטוב, שלומי, שבמחשב שלו השתמש לשם שיחותיו איתי. לרוב שיחותינו נמשכו אל תוך הלילה. זה התחיל כקשר סתמי ביותר. היינו מדברים מדי פעם, לא איזו הדלקות סוחפת. שיחות נעימות ונחמדות, לא יותר. בהדרגה הקשר הלך והעמיק. התחלנו לדבר כל לילה, שיחות של שעות, על חלומות, מאוויים כמוסים, פחדים. הפכנו להיות חשובים זה לזה. לאחר זמן-מה גם נפגשנו, והמשכנו להפגש, כחברים אפלטוניים בלבד. היה לנו כיף נינוח כזה, מעין שמחה מדבקת וזורמת. יום אחד, כשהגענו למיטה, זה נראה נורא טבעי. זה קרה אחה"צ, באור-יום מלא, ולא התביישתי בכלל. זה היה מעשה-אהבה נפלא, גם ובעיקר בגלל שהיה חבר אמיתי, תקשרנו מצויין ובאופן חופשי וגלוי, במיטה כמו גם מחוצה לה. היית איתי בטוב ובעיקר ברע, ואהבת אותי כל-כך. ידעתי, שאני מוגנת בין זרועותיך. תיככנו להתחתן כשאסיים את התואר. עברנו המון דברים קשים יחד. ואז ניחתה עלינו המכה הקשה ביותר, המסמר האחרון בארון-המתים של אהבתנו. נודע לנו כי אני עקרה. המילה המפחידה הזאת נאמרה ע"י הרופא בהקשר אליי. "עקרה". הלב נלחץ לי כמו במלחציים. "עקרה". ההבעה ההמומה על פניך. "עקרה". הכאב המחריד. ידעתי כמה אתה רוצה ילדים. "עקרה", "עקרה", "עקרה". בכיתי נורא, ואתה אמרת שזה לא אסון, ולרפואה המודרנית יש היום פתרונות, ותמיד נוכל לאמץ. כדי לנחם אותי אמרת את כל זה, או את עצמך? התחילה תקופה קשה, תקופה חשוכה ומחניקה. לא היו חיוכים בבית, בדיחות, הקנטות. הייתי בדכאון הסטרי, מה שהשפיע גם עליך. ואז היא הגיעה. היא היתה לאשת-סודך, האור שבחייך. בהדרגה התחלת לבוא הביתה יותר ויותר מאוחר. ידעתי שאתם רק מדברים, אבל כאב לי. כבר המון זמן שלא דיברת אליי ככה. ואז, לילה אחד, לא חזרת בכלל. דאגתי בטירוף, אבל ידעתי שבמקרה הכי גרוע, תמצא דרך להודיע לי. לפנות–בוקר חזרת, וגופך זר לי ומדיף ניחוח שלא ניתן לטעות בו. לאחר כשבוע עזבת. ואתמול, אתמול התחתנתם. אתה והיא. היתה חתונה מאד שמחה. כן, הייתי שם. ראיתי אותה, יפה כמו סינדרלה. זאת הייתי אני. ראיתי אותך, נאה עד כדי כאב, ניצב גא בעיניים בורקות מתחת לחופה, וממתין לה. ראיתי את כל זה ובכיתי. בן לו היה לי, ילד קטן שחור-תלתלים ונבון. לאחוז בידו ולפסוע לאט בשבילי הגן. ילד קטן. אורי אקרא לו, אורי שלי! רך וצלול הוא השם הקצר. רסיס-נהרה. לילדי השחרחר אורי אקרא! עוד אתמרמר כרחל האם עוד אתפלל כחנה בשילה עוד אחכה לו.
"בואי מהר" הוא אמר ומשך בזרועי בחוסר-סבלנות "ותתלבשי חם". ""לאן הולכים?" "לא יודע. ראיתי גשם ובאתי, לא חשבתי הלאה. אין שכל אין דאגות". גיחכתי. נכון שהוא לא היה אקדמאי. נכון שלא היה לו תואר מאף אוניברסיטה, ואפילו תעודת-בגרות לא היתה לו, כיוון שעזב את ביה"ס בגיל 12 והחל לעבוד, כדי לעזור בפרנסת המשפחה קשת-היום. והוא היה האדם הכי חכם בעולם. הכרנו דרך שיחה תמימה ברשת. לפעמים יקי היה ישן אצל חברו הטוב, שלומי, שבמחשב שלו השתמש לשם שיחותיו איתי. לרוב שיחותינו נמשכו אל תוך הלילה. זה התחיל כקשר סתמי ביותר. היינו מדברים מדי פעם, לא איזו הדלקות סוחפת. שיחות נעימות ונחמדות, לא יותר. בהדרגה הקשר הלך והעמיק. התחלנו לדבר כל לילה, שיחות של שעות, על חלומות, מאוויים כמוסים, פחדים. הפכנו להיות חשובים זה לזה. לאחר זמן-מה גם נפגשנו, והמשכנו להפגש, כחברים אפלטוניים בלבד. היה לנו כיף נינוח כזה, מעין שמחה מדבקת וזורמת. יום אחד, כשהגענו למיטה, זה נראה נורא טבעי. זה קרה אחה"צ, באור-יום מלא, ולא התביישתי בכלל. זה היה מעשה-אהבה נפלא, גם ובעיקר בגלל שהיה חבר אמיתי, תקשרנו מצויין ובאופן חופשי וגלוי, במיטה כמו גם מחוצה לה. היית איתי בטוב ובעיקר ברע, ואהבת אותי כל-כך. ידעתי, שאני מוגנת בין זרועותיך. תיככנו להתחתן כשאסיים את התואר. עברנו המון דברים קשים יחד. ואז ניחתה עלינו המכה הקשה ביותר, המסמר האחרון בארון-המתים של אהבתנו. נודע לנו כי אני עקרה. המילה המפחידה הזאת נאמרה ע"י הרופא בהקשר אליי. "עקרה". הלב נלחץ לי כמו במלחציים. "עקרה". ההבעה ההמומה על פניך. "עקרה". הכאב המחריד. ידעתי כמה אתה רוצה ילדים. "עקרה", "עקרה", "עקרה". בכיתי נורא, ואתה אמרת שזה לא אסון, ולרפואה המודרנית יש היום פתרונות, ותמיד נוכל לאמץ. כדי לנחם אותי אמרת את כל זה, או את עצמך? התחילה תקופה קשה, תקופה חשוכה ומחניקה. לא היו חיוכים בבית, בדיחות, הקנטות. הייתי בדכאון הסטרי, מה שהשפיע גם עליך. ואז היא הגיעה. היא היתה לאשת-סודך, האור שבחייך. בהדרגה התחלת לבוא הביתה יותר ויותר מאוחר. ידעתי שאתם רק מדברים, אבל כאב לי. כבר המון זמן שלא דיברת אליי ככה. ואז, לילה אחד, לא חזרת בכלל. דאגתי בטירוף, אבל ידעתי שבמקרה הכי גרוע, תמצא דרך להודיע לי. לפנות–בוקר חזרת, וגופך זר לי ומדיף ניחוח שלא ניתן לטעות בו. לאחר כשבוע עזבת. ואתמול, אתמול התחתנתם. אתה והיא. היתה חתונה מאד שמחה. כן, הייתי שם. ראיתי אותה, יפה כמו סינדרלה. זאת הייתי אני. ראיתי אותך, נאה עד כדי כאב, ניצב גא בעיניים בורקות מתחת לחופה, וממתין לה. ראיתי את כל זה ובכיתי. בן לו היה לי, ילד קטן שחור-תלתלים ונבון. לאחוז בידו ולפסוע לאט בשבילי הגן. ילד קטן. אורי אקרא לו, אורי שלי! רך וצלול הוא השם הקצר. רסיס-נהרה. לילדי השחרחר אורי אקרא! עוד אתמרמר כרחל האם עוד אתפלל כחנה בשילה עוד אחכה לו.