ייאוש

[מאור עיניים]

ייאוש

שלום לכם, קראתי קצת בפורום והתחברתי בעיקר לניתוח הדברים של ברק. ניסיתי טיפולים פסיכולוגיים, אבל לא מצאתי בהם מענה לתחושות הייאוש הקשות שלי. אשמח לפתוח דלת לכיווני שינוי אחרים. אני מיואשת מכל תחומי החיים,ומתקשה להתחבר למעין "אני" אופטימי וחיובי יותר. אני עסוקה במחשבות על כל מה שלא השגתי בחיי: אהבה, זוגיות, ביטחון עצמי, יכולת התמודדות, כסף ועוד. אני סובלת מדכאון, חרדות קשות ונוטה ל"הצליף" בעצמי. אני בת 40, רווקה, ומעולם לא היה לי קשר עמוק עם בן זוג. אני כמהה מאוד לזוגיות, אך לעיתים לא מהסיבות הנכונות, אלא כדי לחזק בי כל מיני חולשות. אני מרגישה שחלק מהכמיהה שלי לבן-זוג נובע מהכמיהה למעין "קב" שיעזור לי לתפקד בעולם ולהרגיש טוב יותר עם עצמי. אני שמנה מאוד, מתוסכלת מאוד ומלאה בכעסים שאיני מסוגלת להכיל. אני רגישה מאוד לשיפוט מצד בני אדם ומגיבה בתוקפנות רבה על כל נסיון מתיחת ביקורת, שלילת תוקף תחושותי או מחשבותי או פלישה למרחב הפנימי שלי. לצערי, כל מעייני מרוכזים בנסיונות להדוף חדירות מעין אלו.קשה לי להגן על הגבולות של אישיותי ואני מרבה לראות את פגמיהם של האחרים, וגם את שלי. לאחרונה, עם הגיעי לגיל ה"מופלג" 40, המצב מחמיר, אני מתקשה להאמין באפשרות שינוי, שכן השינוי הנדרש הוא עמוק ויסודי, מעין חינוך מחדש ובתוכי אני מרגישה כבדה כמו אשה בת שמונים, שרק רוצה לנוח. ישנם דברים שעושים לי טוב, אך איני מסוגלת להתחבר אליהם כי איני מרפה מהתמקדות בכל מה שחסר בחיי. אני בעצם האויב הגדול ביותר של עצמי. איך יוצאים מזה? האם יש תקווה לבניית "אני" חזק יותר, להשלמת פערים בתחומים רבים כל כך גם בגיל מופלג שכזה? איך מווסתים את החרדות ובוטחים בחיים? תודה

 

[מאמנת דורית]

אל יאוש

חג שמח מאור עיניים, את מציינת שניסית טיפולים פסיכולוגיים,אך לא מצאת מענה לתחושות הייאוש הקשות שלך.אני מתרשמת שאכן את זקוקה לסיוע או "קביים" בראש ובראשונה להגדיר מטרה אותה תרצי להשיג.הגדרת המטרה היא מאד חשובה ,כי כבר מראשית דברייך אני מבקשת לשאול אותך האם הגדרת את מטרתך בטיפול הפסיכולוגי כמענה לייאוש? אני מציעה לך לבחון את האימון שהוא תהליך שאינו תארפויטי כלל טעיקר אלא תהליך למידה אישית בעזרת מאמן. התהליך הוא ממוקד וקצר טווח בן10-12 מפגשים,במהלכו את מגדירה לעצמך את המטרה עליה תרצי לעבוד ,מהם היעדים בדרך ואת מרכיבה "תוכנית עבודה" להשגתה. האימון אינו עוסק בעברך אלא לוקח אותך ממקומך בהווה אל העתיד לתמונה המיטבית שלך שאותה את קובעת. בהצלחה, דורית, מאמנת אישית ומאמנת מנהלים. [email protected] www.doritcoaching.com

 

[hilabarak]

דווקא תתפלאי שאני מאוד מתחבר לקשיים

שאת חווה, כי את מציגה אותם מנקודת ראות ריאלית. אין ספק שיש "פערים" אדירים שצריך להשלים. לכן גם לדעתי את קוראת את המפה בצורה נכונה, כשאת תוהה לגבבי היכולת להשלים אותם. הבעייה דווקא נעוצה לדעתי במקום אחר. היא נעוצה בהגדרת המטרה שלך. תסכימי איתי שאין ספק שמצבך יכול להשתפר ב2 אחוז מתוקף עבודה. מדוע לא לשפר 2 אחוז ? אחרי ה2 אחוז בטוח יהיה אפשר לשפר בעוד 2 אחוז, נכון ? בעצם בעיני הבעייה שלך איננה עומק פערים, או ביטחון נמוך, או הצלפות או חרדות או כל הגדרה אחרת. הבעייה שאת אומרת בתוך תוכך "בשביל 2 אחוז אני אתאמץ ? ". וזו הבעייה של כלל האנושות - חוסר סבלנות. אדם כמו אריק שרון לא הגיע להיות ראש ממשלה, בגיל 25. הוא בנה עצמו כקצין צעיר, ואחרי זה כמפקד ואחרי זה כאלוף ואחרי זה כפוליטיקאי וכולי. אם "תפרסי" את חייו שנה אחרי שנה, תראי התקדמות של 2 אחוז או 5 אחוז ולא יותר. רק מה ? הוא פשוט טרח לצאת לדרך, הוא לא ישב בגיל 25 ואמר "איך מכאן אגיע לגדולה ? " ואז התייאש. הוא אמר "להתקדם לתפקיד הבא אני יכול, זה בטווח ידי, אז זאת אעשה". גם את אותו הדבר, יש הרבה תחומים בהם את יכולה לשפר את עולמך. ההתקדמות איטית, אבל יש לך משהו יותר מעניין לעשות ? נניח שעוד 5 שנים תישארי עדיין רווקה עם עודף משקל, רק עם חצי מהחרדות, לא שווה ? נניח ש5 שנים אחרי זה רק תתפני לטפל בבעיות הרגשיות שיוצרות את עודף המשקל, לא שווה ? את מבינה ? שני אנשים מתחילים באותו מקום, אחד משפר ומשפר ומשפר, עד שמגיע למצב סביר אחרי 10 שנים. השני יושב ומסתכל על ה"מרחק" בינו לבין השיפור ולא זז. הראשון חי בהנאה את ה10 שנים, כי הוא איננו עסוק בקשיים אלא בשיפרו. השני חי בקושי כי הוא עסוק בקשיים. הראשון אחרי 10 שנים כבר קוטף פירות. השני אחרי 10 שנים מיואש יותר. מכיוון שגיל 40 זה עדיין צעיר, ויש לך לפחות עוד 35 שנה לחיות בממוצע (מה שחיית עד כה בערך). אני מציע להתחיל היום. כל שיפור אפילו חצי אחוז, עדיף על המצב הקיים (מבחינת איך שאת הגדרת הרגשת חוסר שלמות ממצבך).

 

[מאור עיניים]

לברק

שלום ברק, תודה על תשובתך. אני מבינה את הרציונל שלה וברור שעדיף לעשות כי אי-עשייה לבטח לא יביא לשינוי. בכל זאת, אשמח לקרוא התייחסות יותר מעמיקה לשינוי תפיסת עולם: איך מקטינים תחושות נחיתות, בעיקר כשיש להן על מה להתבסס, איך מתחברים לדברים הטובים שבך מבלי להיכנע לתחושות קשות כגון קנאה, כעס, מרירות, תסכול. הרי לא די בידיעה כי התחושות הללו אינן מובילות למקום טוב בכדי להפסיק להרגיש אותן. איך מפתחים הערכה עצמית מוצקה ואיתנה, שאינה מושפעת מכל אמירה חיצונית? איך מתמרנים בין בני אדם חסרי רגישות, שיפוטיים ומנופחי אגו? ומה עם הסתכלות כוללת על החיים כמצבור קשיים, כסיוט מתמשך, שאין בו רגעי אור או חסד? אודה לך ולאחרים על התייחסות

 

[hilabarak]

שוב אני מבין ומקבל ואפילו נהנה

לקרוא את השאלות, כי הן מראות על התייחסות רצינית לנושא. ברשותך, אני אנסה לענות דרך בעייה אישית שיש לי, אני אתן "ייעוץ" לעצמי ואז אנסה לנתח העקרונות. לי יש בעייה שמקומות זרים בהם אני יחסית לבד מטרידים אותי. לדוגמא אפילו אם אני בטיול בחו"ל עם אישתי, אני זקוק לקירבה עם עוד מטיילים. לא מספיק לי להגיד שלום במלון או משהו, אני ממש מרגיש הרבה יותר טוב אם אני מטייל איתם. אני ואישתי היינו בטיול ארוך בהודו והיה זמן שטיילנו לבד לתקופה ארוכה, ואישתי ממש טענה שנהייתי אדם אחר, מסוגר ושתקן (אני הרגשתי ממש כמו במילואים). ראשית עלינו להבין מדוע. אפשר לומר "זה טבעי", אפשר לברר "מדוע אני מרגיש ככה כשיש מיליונים שמטיילים ואינם זקוקים לאף אחד (במיוחד אם הם מטיילים עם בן הזוג)". במיקרה הכינותי עימי תשובה (שאני מכיר כבר שנים) : 1. אני בן זקונים אחרי 3 אחים. אני רגיל למהומה ובלאגן ושכולם מפנקים אותי. אדם אחד לצידי, זה כמו בדידות. 2. אני אדם שנוטה ל"עומק", קשה לי להרגיש אינטימיות בשיחות חולין. לא מספיק לי "שלום שלום". אני זקוק לשיחות עומק, בארץ אין לי בעייה כי כל חבריי ומשפחתי מספקים לי זאת, בחו"ל אני רק עם אישתי וכמה כבר אפשר לטחון אחד לשני את השכל. עכשיו לשאלה הבאה : מדוע לטפל בזה ? כרגע אין לי ממש סיבה, כי פשוט אני יכול לטוס לחו"ל עם חברים. אבל נניח לרגע שהציעו לי עבודה מדהימה שדורשת פעמיים בחודש טיסה לחו"ל ל4 ימים. לא מספיק בעייתי כדי לדחות את העבודה, בל בכל זאת כבר דורש טיפול (אי אפשר כל חודש להיכנס פעמיים ל4 ימי דיכאון - אפשר, אבל זה קצת טיפשי). השלב הבא : הבנו את הבעייה והחלטנו שרוצים לטפל, האם זה מביא שינוי ? האם פתאום ארגיש נהדר בחו"ל ? ברור שלא, עדיין צריך לעשות את החלק העיקרי. צריך להגדיר מטרות ויעדים ולעמוד בהם. המטרות שלי (לו הייתי נאלץ לטפל בבעייה) נניח היו : 1. להתחיל שיחות חולין עם אנשים בארץ. זה נוח, זה קל, זה מתרגל, וזה יכניס אותי למצב שבו אלמד ליהנות גם משיחות חולין עם אנשים ולא רק משיחות עומק. תמיד בחו"ל אמצא מישהו לשיחת חולין. 2. להתחיל להתסגל ל"זמן לבד". נניח לצאת בשבת בבוקר לשעה סיבו בים לבד. או כל מיני כאלו. לאמן עצמי לשהייה לבד, כדי שבחו"ל לא אכנס לפאניקה מכך. האם זה יפתור את הבעייה ? ברור שלא, סביר להניח שלעולם לא אהיה אדם שנהנה מנסיעות לבד לחו"ל. יש כאלו שנולדו לכך ואני לא מאלו. מה בעצם עשיתי ? עשיתי וויסות של הבעייה. לקחתי בעייה שמשתקת אותי לחלוטין. שאיננה נותנת לי למצות את כישרונותיי. הרי הכישרון שלי הוא בייעוץ, לא בהנאה מלהיות לבד. אבל הסבל מהבדידות הוא גדול מידי וגורם לי לפספס עבודת ייעוץ. ברגע שהפכתי סבל, לסתם "באסה", אז אוכל להינות מעבודת ייעוץ טובה (שהציעו לי). לקחתי חסרון משתק שהורס לי קריירה, והפכתי אותו לחסרון שמעיק. אם נחזור לרגע אחורה ונבדוק מבחינת מודעות מה השלבים : 1. בחנו את היסוד הרגשי/מחשבתי של הבעייה. לא אמרנו "זה מה שאני מרגיש וזה", אלא בחנו מה עומד בבסיס הבעייה. 2. החלטנו שזו בעייה ששווה להשקיע בה מאמץ. יש בעיות שאין טעם לטפל ויש בעיות שכדאי. 3. שמנו יעד ריאלי (לא להיות "אוהב בדידות", אלא להיות אחד ש"לא סובל מבדידות"). 4. חיפשנו עשייה הגיונית שתקדם אותנו. בעצם אם נחזור למה שכתבת, הכל זו מציאות שאת רואה מול עינייך. למשל " איך מתמרנים בין בני אדם חסרי רגישות, שיפוטיים ומנופחי אגו? " הרי אני ואת חיים באותו עולם עם אותם אנשים שיש להם אגו. את יכולה לשאול "רגע למה אותי הם כל כך מטרידים ויש הרבה אנשים שממש לא מוטרדים מאנשים עם אגו וחסרי רגישות?", את יכולה להגיד "איך העיוורים הללו לא רואים שהעולם מלא באנשים עם אגו וחסרי רגישות ? ". השאלה הראשונה, תהיה צעד ראשון בדרך ארוכה לפתרון. האמירה השנייה, תקבע אותך במצב שאת מכירה שנים. סתם דוגמא כמובן.

 

[מאמנת דורית]

מאור עייניים

שלום לך, למרות שלא ביקשת את התייחסותי הישירה אני מוכרחה לומר לך כשאני קוראת את הודעתך האחרונה אני חשה שאת מבקשת לקבל את כל התורה על רגל אחת. מנסיוני בחיים למדתי שאין קיצוריי דרך.את צריכה לתת אמון בתהליך שתחליטי לבחור ובאדם שיוביל אותך. מה שעוד אוכל להוסיף שבמהלך אימון תלמדי לנהל את הפחדים שלך ולא להעלים אותם. לצד זה אני ממליצה לך לקרוא את הספר :פחד ואורחים לא קראוים אחרים"מאת ד"ר הארייט לרנר בהוצאת כתר. בהצלחה, דורית מאמנת אישית ומאמנת מנהלים www.doritcoaching.com [email protected]

 

[מיכל מנדל]

מאור עיניים ישנה דרך אחרת../images/Emo24.gif

אם הגעת לפורום מודעות פנימית כנראה את מחפשת מה שהוא שונה. ישנה דרך לפתוח את נתיבי האהבה והזוגיות. אני מסוגלת להראות לך דרך אחרת... השאלה אם תהיי מוכנה להתחייב לפסוע בדרך... האם תהיי מוכנה לקחת אחריות? האם את מוכנה להצהיר שמרגע זה ואילך תסכימי לאהוב את עצמך? יאוש הינו רגש שלילי ויחד עם זאת רגש... אי אפשר להסביר את עולם הרגש בעזרת מילים מילוליות והגיון קר... צריך לחוות רגש... נקודות שאני רואה לעבודה: פיתוח אהבה עצמית הסרת ביקורת ושיפוט על עצמי ועל אחרים השתחררות מטראומות העבר הן בגלגול הזה והן מגלגולים קודמים. ניקוי טיהור הטענה והעצמה... ודרך אגב... התהליך הוא בכלל לא ארוך יכול להסתיים מרגע שהתחלת תוך שלושה חודשים מפגש טיפולי של פעם בשבוע...לפרק זמן של שעה עד שעתיים גג... התרגול הוא שלך משבוע לשבוע... ובגדול את צריכה לרצות לעזור לעצמך לעבור משלב הקיטור לשלב המעשה בהצלחה

 

[בדיחהקוסמית]

מאור שלום ../images/Emo13.gif

קודם כל, שם מעניין

ואני מאמין שבכל אחד יש פוטנציאל האור. אז לא לאבד תקווה. את מאמינה באפשרות למרות הכל. הכל אפשרי החיים הם מה שהם. הם לא טובים או רעים. הם קורים, מתרחשים. כל הזמן. נקודת המבט שלנו היא מה שנותן משמעות וכיוון וערך לחיים. איך שאנחנו רואים את העולם ואת עצמנו - ככה החיים שלנו ייראו. בדרך כלל מחפשים אושר בחוץ, תלוי מטרה, אובייקט, מצב. כולם רוצים אושר, להרגיש טוב. אבל ההרגשה הטובה היא פנימית - והיא לא חייבת להיות תלויה בדבר. ברגע הזה שום דבר לא חסר. ה"חסר" נוצר מהשוואה לעבר ולעתיד ולמצב אידיאלי, וחבריו הם השנאה, הטינה, הקנאה, הביקורת, ציפיות, אכזבות, חומת ההגנה. אבל כל אלה הם לא המציאות, אלא פרשנות שלנו ותגובה רבת-שנים שלנו שהתקבעה עד לייאוש. ברגע הזה את חיה! שזה דבר מדהים וקסום בפני עצמו. וגם ברגע הזה! תרגישי את התחושה הזו כמה דקות. את מודעת לעצמך, לגופך, לנפש, ליקום המיידי בחוץ. אלה לא דברים של מה בכך! את יכולה להמשיך להתמקד במה שאין, במה שחסר, בעבר המת, בעתיד שלא הגיע. או להזיז את הראש ולראות מה יש. ויש הרבה יש בך הרבה אהבה לתת, חבויה, רדומה. אהבה לעצמך ולאחרים. יש לך גם יכולת ראייה חדה מאוד, את רק משתמשת בה נגד עצמך, זה הכל

יש לך יכולת ללמוד ולהבין באופן מעמיק יש לך את המוח שלך ואת הגוף שלך, ואת יכולה להחליט מה את רוצה לעשות איתם היום בשביל עצמך יש לך יכולות שאת ממעיטה בערכן יש דברים שאת נהנית מהם ומעוררים בך השראה יש עולם בחוץ בשלל צבעים ויש בו הכל מכל יש זריחה ויש שקיעה, ויש אנשים טובים באמצע דרך נכון, יש גם כאב גדול עכשיו, אצור בגוף, בנפש - כל מה שאגרת מהעבר. ואת מרגישה אותו גם ביומיום. אבל לשם התחלה, חשוב להפנים שהוא אינו קשור להווה, למציאות כפי שהיא קורית עכשיו. הוא עוד ילווה אותך גם כאשר את צועדת בדרך הריפוי, ההשלמה, השינוי. וזה חלק מהעניין, להתעמת עם כאב הפאנטום הזה, עם הדמונים הדמיוניים בפנים, ולשחרר את האחיזה שלהם בך. זה בכלליות כמובן, כי מאוד קשה בהודעה אחת באינטרנט להתייחס לכל מה שהעלית. את מוזמנת לשאול כל דבר, ואשמח לענות כמיטב יכולתי מאחל לך חיים מלאים באושר

 

[לומדת74]

תשובה יפה

אהבתי.

 

[hayapollak]

בניית אני חזק יותר

יש כל כך הרבה אנשים שמרגישים כמוך את ממש לא לבד בעסק הזה. חייבת לציין שיש לך מודעות עצמית וגם כנות (יושרה) את בהחלט יכולה להיות הקביים של עצמך.אני סבורה שברגע שתתחילי להשתמש בחיובי שיש בך, בחיובי שיש בחיים בכלל, תתמלאי באנרגיות חיוביות, תרצי לתת מהן וגם לקבל ותהיי עסוקה בכל מה שאת רוצה שיהיה בחייך. (ולא במה שחסר). כבני אדם יש בנו צורך לקבל אך יש בנו גם צורך גדול לתת.