ייאוש
ייאוש. ההגדרה המילונית של ייאוש ע``פ אבן שושן היא ``אבדן תקווה, אכזבה עמוקה, מפח נפש``. כאן ננסה להתייחס לפן היותר טכני של המושג. רגשות הם דברים שלא ניתן להוכיחם ולצפותם, ייאוש הוא אחד מהרגשות החזקים ביותר שקיימים. כמו כל רגש, לא ניתן לדעת מתי הוא יכה. הוא אף משתווה לעוצמתו לאהבה ושנאה – מסקנה שאני מבססת אותה על פי הפעולות הבלתי הגיוניות שאדם יכול לבצע עקב הייאוש, וזאת בדומה לפעולות הנגרמות עקב רגש אהבה או שנאה. לא סתם, סיפרו היוונים את סיפור תיבת פנדורה: יציאת כל תחלואי ומכאובי האדם לעולם מתוך קופסה קטנה, אך עם תיקווה אחת קטנה, עדינה, חלושה ושברירית, שמחזיקה את כולנו ובעזרתה אדם יוכל לשרוד ולהתקיים, למרות הייסורים, הכאב והצער`` (סיפורי המיתולוגיה היוונית, אלומות מוציאים לאור, עמוד 51, אם זה מעניין מישהו...). לדעתי, מטרת המיתולוגיה היוונית, ושאר סיפורי העמים הפאגנים, היא לתת מענה לאירועים בחיי היומיום; להבין למה דברים קורים בצורה כזו. סיפור תיבת פנדורה הוא בין הסיפורים היפים באותה מיתולוגיה, וזאת לא סתם. אמנם סיפור זה בא בעיקר להציג את רגש הסקרנות הטמון בכל אדם, אך כשקוראים בין השורות רואים שהיוונים, כבר בתקופתם הקדומה, הבינו את הפוטנציאל החבוי בתוך רגש הייאוש, וכמה חשוב למצוא משהו לאחוז בו, ולכן נתנו לרגש זה ייצוג כה חשוב בתוך סיפוריהם. אבל מה קורה כשאתה באמת מאבד הכל ? את כל מה שהאמנת בו, את כל מה שרצית ואת כל מה שהיה חשוב וערכי לך ? התשובה לשאלה זו מתפצלת לשתיים. הראשונה היא לנסות לצאת מהמצב. בני אדם מוצאים דרכים מוזרות כדי לנסות ולצאת מהייאוש. כל זאת במטרה לא להיכנע להכניע את התקווה. כל המעשים שנעשים למען פעולה זו, נגרמים לרוב מיצר הישרדותי אינסטינקטיבי שטמון בכולנו. אחדים נהיים מכורים לדבר מסוים, עם מחשבה שזה יעזור להם. צורות ההתמכרויות הן שונות. זה יכול להתחיל מהתמכרות לעבודה, להמשיך דרך קבוצות תמיכה וגמילה, ועד לאמצעים כימיים שונים. עוד צורה להתמודדות האנשים היא מציאת דבר מסוים שקרוב ללבם. הם נקשרים אליו וכך מוצאים את טעם חייהם בשמירה עליו. דבר זה מתבטא לדוגמא בתום מלחמת העולם השניה. קראתי מחקר שהראה שכמות הילודה עם תום המלחמה, עלתה במאות אחוזים בהשוואה לשנים רגילות. מכאן אפשר להסיק שהרבייה – הענקת חיים לאדם אחר, והמחויבות של שמירה עליו, נתנה לאנשים קשר לחייהם שלהם ובכך הם מצאו את תקוותם. דרך נוספת, המקובלת אף על אלה שעדיין לא הגיעו לדרגה ההרסנית של הייאוש היא טיפול פסיכולוגי או במקרים מסוימים פסיכיאטרי. ככל שהשנים חולפות, מתברר שעולה הביקוש לבעלי מקצוע אלה. מעיון בחוברת של אוניברסיטת תל אביב, מתברר שרף הכניסה לחוגי מדעי הפסיכולוגיה והאנוש הוא גבוה מאוד, ולא קל להתקבל לחוג זה. מנגד לכך, ישנם אנשים אשר מעדיפים להישאר בתוך רגש זה. אותם אנשים לא רואים את רגש הייאוש בצורה שלילית בלבד, אלא הם אנשים המסוגלים להתמכר לרגש עצמו, להוויית העצבות, לבדוק עד כמה המצב יכול להיות מייאש יותר, ועניין זה יוצר להם את המשכיותם או את סופם באם הם מחליטים בזאת. בתוך אותה קבוצה, ישנם את האנשים המוותרים. וויתור בא בד``כ בסמיכות עם הייאוש. ברגע שאתה מתייאש ומרגיש שאין כל תקווה, אתה מוותר ומרים ידיים. גם כאן נפתחות כמה אפשרויות כמו בריחה ואף מוות מרצון. עדיין לא חוויתי בחיי הקצרים את ``חווית`` הייאוש האבסולוטי, אך מרגעים קטנים של צער וכאב, גיליתי שרגש זה הוא באמת רגש ממכר. לא פעם כשהייתי בעיצומו של רגע כזה, היה בי רצון להמשיך עוד, לראות אם אפשר לגרות ולגרור את הצער וההרגשה הקסומה-מרירה הזו עוד שלב למטה. לעיתים זה הצליח חלקית, אך להגיע ממש למטה, מבחינתי יש את זה בינתיים רק בספרים. הפעם אני מדברת על זה לא בגלל שאני בדיכאון, או במצ``ר (מצב רוח למי שעדיין לא מכיר אותי) רע. פשוט ראיתי עכשיו משהו שגרם לי לחשוב על העניין. שמיים קודרים. לא פעם ולא פעמיים המלצתי על הסדרה, ואולי כבר נמאסתי, אבל עכשיו, היא התייצבה אצלי סופית כסדרה הכי מעולה שהוליווד ייצרה. הצמרמורת שקיבלתי היום בסוף הפרק, כמות הייאוש שהם העבירו לי הייתה במין פרץ או גל ענקי שמכסה את הכל. למרות שהיא סדרה בדיונית על חייזרים ושטויות אחרות, מעולם לא ראיתי סדרה שהעבירה תחושות בצורה כל כך חזקה. אני יודעת שמי שיקרא את זה, עלול לחשוב שמדובר בטלנובלה או שיט מהסוג הזה, אבל זה בהחלט לא כך. התחלתי לכתוב את זה מיד לאחר שראיתי את התוכנית, זה היה לי מן פרץ כזה של שוונג כתיבה, ואז פתאום עלה לי הרעיון לעשות את זה במבנה בערך של חיבור, כך אני אוכל לנתב את השוונג שלי לציון במגן (אם אני לא מגישה לה עוד יומיים משהו, הלך עלי) אז הנה זה. אני אשפץ את זה עוד קצת, גם חסר לי סיום. אם יש למישהו הערות הוא מוזמן. אני אישית לא חושבת שזה טוב כלכך כי אני ממש לא ממוקדת כאן וקופצת נושאים ואזורים במהירות כהרגלי הרגיל והמגונה. אני באמת מצטערת על האורך, ואם למישהו זה מפריע אז תאמרו ואני אפסיק, אבל זה פשוט היה מקרי עכשיו וחשתי צורך לשתף אותכם בנקודת מבט שונה על העניין. חוץ מזה, ברוכה הבאה נעל. התגעגנו אליך
ייאוש. ההגדרה המילונית של ייאוש ע``פ אבן שושן היא ``אבדן תקווה, אכזבה עמוקה, מפח נפש``. כאן ננסה להתייחס לפן היותר טכני של המושג. רגשות הם דברים שלא ניתן להוכיחם ולצפותם, ייאוש הוא אחד מהרגשות החזקים ביותר שקיימים. כמו כל רגש, לא ניתן לדעת מתי הוא יכה. הוא אף משתווה לעוצמתו לאהבה ושנאה – מסקנה שאני מבססת אותה על פי הפעולות הבלתי הגיוניות שאדם יכול לבצע עקב הייאוש, וזאת בדומה לפעולות הנגרמות עקב רגש אהבה או שנאה. לא סתם, סיפרו היוונים את סיפור תיבת פנדורה: יציאת כל תחלואי ומכאובי האדם לעולם מתוך קופסה קטנה, אך עם תיקווה אחת קטנה, עדינה, חלושה ושברירית, שמחזיקה את כולנו ובעזרתה אדם יוכל לשרוד ולהתקיים, למרות הייסורים, הכאב והצער`` (סיפורי המיתולוגיה היוונית, אלומות מוציאים לאור, עמוד 51, אם זה מעניין מישהו...). לדעתי, מטרת המיתולוגיה היוונית, ושאר סיפורי העמים הפאגנים, היא לתת מענה לאירועים בחיי היומיום; להבין למה דברים קורים בצורה כזו. סיפור תיבת פנדורה הוא בין הסיפורים היפים באותה מיתולוגיה, וזאת לא סתם. אמנם סיפור זה בא בעיקר להציג את רגש הסקרנות הטמון בכל אדם, אך כשקוראים בין השורות רואים שהיוונים, כבר בתקופתם הקדומה, הבינו את הפוטנציאל החבוי בתוך רגש הייאוש, וכמה חשוב למצוא משהו לאחוז בו, ולכן נתנו לרגש זה ייצוג כה חשוב בתוך סיפוריהם. אבל מה קורה כשאתה באמת מאבד הכל ? את כל מה שהאמנת בו, את כל מה שרצית ואת כל מה שהיה חשוב וערכי לך ? התשובה לשאלה זו מתפצלת לשתיים. הראשונה היא לנסות לצאת מהמצב. בני אדם מוצאים דרכים מוזרות כדי לנסות ולצאת מהייאוש. כל זאת במטרה לא להיכנע להכניע את התקווה. כל המעשים שנעשים למען פעולה זו, נגרמים לרוב מיצר הישרדותי אינסטינקטיבי שטמון בכולנו. אחדים נהיים מכורים לדבר מסוים, עם מחשבה שזה יעזור להם. צורות ההתמכרויות הן שונות. זה יכול להתחיל מהתמכרות לעבודה, להמשיך דרך קבוצות תמיכה וגמילה, ועד לאמצעים כימיים שונים. עוד צורה להתמודדות האנשים היא מציאת דבר מסוים שקרוב ללבם. הם נקשרים אליו וכך מוצאים את טעם חייהם בשמירה עליו. דבר זה מתבטא לדוגמא בתום מלחמת העולם השניה. קראתי מחקר שהראה שכמות הילודה עם תום המלחמה, עלתה במאות אחוזים בהשוואה לשנים רגילות. מכאן אפשר להסיק שהרבייה – הענקת חיים לאדם אחר, והמחויבות של שמירה עליו, נתנה לאנשים קשר לחייהם שלהם ובכך הם מצאו את תקוותם. דרך נוספת, המקובלת אף על אלה שעדיין לא הגיעו לדרגה ההרסנית של הייאוש היא טיפול פסיכולוגי או במקרים מסוימים פסיכיאטרי. ככל שהשנים חולפות, מתברר שעולה הביקוש לבעלי מקצוע אלה. מעיון בחוברת של אוניברסיטת תל אביב, מתברר שרף הכניסה לחוגי מדעי הפסיכולוגיה והאנוש הוא גבוה מאוד, ולא קל להתקבל לחוג זה. מנגד לכך, ישנם אנשים אשר מעדיפים להישאר בתוך רגש זה. אותם אנשים לא רואים את רגש הייאוש בצורה שלילית בלבד, אלא הם אנשים המסוגלים להתמכר לרגש עצמו, להוויית העצבות, לבדוק עד כמה המצב יכול להיות מייאש יותר, ועניין זה יוצר להם את המשכיותם או את סופם באם הם מחליטים בזאת. בתוך אותה קבוצה, ישנם את האנשים המוותרים. וויתור בא בד``כ בסמיכות עם הייאוש. ברגע שאתה מתייאש ומרגיש שאין כל תקווה, אתה מוותר ומרים ידיים. גם כאן נפתחות כמה אפשרויות כמו בריחה ואף מוות מרצון. עדיין לא חוויתי בחיי הקצרים את ``חווית`` הייאוש האבסולוטי, אך מרגעים קטנים של צער וכאב, גיליתי שרגש זה הוא באמת רגש ממכר. לא פעם כשהייתי בעיצומו של רגע כזה, היה בי רצון להמשיך עוד, לראות אם אפשר לגרות ולגרור את הצער וההרגשה הקסומה-מרירה הזו עוד שלב למטה. לעיתים זה הצליח חלקית, אך להגיע ממש למטה, מבחינתי יש את זה בינתיים רק בספרים. הפעם אני מדברת על זה לא בגלל שאני בדיכאון, או במצ``ר (מצב רוח למי שעדיין לא מכיר אותי) רע. פשוט ראיתי עכשיו משהו שגרם לי לחשוב על העניין. שמיים קודרים. לא פעם ולא פעמיים המלצתי על הסדרה, ואולי כבר נמאסתי, אבל עכשיו, היא התייצבה אצלי סופית כסדרה הכי מעולה שהוליווד ייצרה. הצמרמורת שקיבלתי היום בסוף הפרק, כמות הייאוש שהם העבירו לי הייתה במין פרץ או גל ענקי שמכסה את הכל. למרות שהיא סדרה בדיונית על חייזרים ושטויות אחרות, מעולם לא ראיתי סדרה שהעבירה תחושות בצורה כל כך חזקה. אני יודעת שמי שיקרא את זה, עלול לחשוב שמדובר בטלנובלה או שיט מהסוג הזה, אבל זה בהחלט לא כך. התחלתי לכתוב את זה מיד לאחר שראיתי את התוכנית, זה היה לי מן פרץ כזה של שוונג כתיבה, ואז פתאום עלה לי הרעיון לעשות את זה במבנה בערך של חיבור, כך אני אוכל לנתב את השוונג שלי לציון במגן (אם אני לא מגישה לה עוד יומיים משהו, הלך עלי) אז הנה זה. אני אשפץ את זה עוד קצת, גם חסר לי סיום. אם יש למישהו הערות הוא מוזמן. אני אישית לא חושבת שזה טוב כלכך כי אני ממש לא ממוקדת כאן וקופצת נושאים ואזורים במהירות כהרגלי הרגיל והמגונה. אני באמת מצטערת על האורך, ואם למישהו זה מפריע אז תאמרו ואני אפסיק, אבל זה פשוט היה מקרי עכשיו וחשתי צורך לשתף אותכם בנקודת מבט שונה על העניין. חוץ מזה, ברוכה הבאה נעל. התגעגנו אליך
בתודה מראש... מורן מנהלת פורום סטודנטים.