ייאוש.....(ט')

michela3

New member
ייאוש.....(ט')

אני חדשה כתבתי פה כמה פעמים ואני ממש מרגישה שיש פה מקום להתבטא ולהיות אני בלי מסכות ומשחקים.
בזמן האחרון לא אכפת לי מכלום אני הפסקתי טיפולים אני בקושי עומדת בתפריט של הדיאטנית,
אני ממשיכה להימנע מלאכול או לאכול מעט כדי להגיד שאכלתי, אני מקיאה בערך אחרי כל דבר שאני אוכל.
אני לא מצליחה להימנע מלשקר להורים שלי ולסביבה.
איבדתי את האמונה שאני אצליח לצאת מזה ולהפסיק את ההפרעות שלי, הפסקתי לנסות ולהילחם.
לפעמים עוברת לי התחושה שאני לא מצליחה אולי בגלל שאני לא באמת רוצה לצאת מזה אני מוצאת את עצמי חושבת שבלי הבולימיה אין לי כלום, כל החיים שלי סובבים סביב האובססיה לרזון ולמראה ולחישובים של אוכל שאני מפחדת מהיום שזה לא יהיה.
קשה לי לשחרר מזה.
זה נורמלי? אני חושבת שאני פשוט פסיכית.
 

תמרה45

New member
מיכאלה..

הי..... אני חושבת שזה מהות המחלה.... האובססיה וההתעסקות האינסופית סביב זה..
התחושות הן מתעתעות.... אם כי חשובות לטיפול ולהבנה....
מה אני חושבת?
אני חושבת שאת נורמלית.. אני חושבת שאת עוברת דברים לא פשוטים,
אבל אני בהחלט חושבת שיש תקווה!
עכשיו את בתקופה של לשקר להורים ולסביבה..
בתקופה שנראה ונדמה לך שהכל זה רק זה!!
אמרה פה פרפר בתוך איגרוף למישהי אחרת.. שלפעמים אנחנו מגיעים למקום בו אנחנו צריכים לתת את השליטה למישהו אחר..
דווקא עכשיו, תחזרי לטיפולים!!! תהיי שם!!!!
את מתארת נקודה לא פשוטה שאת נמצאת בה עכשיו, נקודה שקשה יהיה לך לנהל את עצמך נכון בתוכה. ואת צריכה עזרה ממישהו אחר שיעזור לך לנתב את עצמך, עד שקצת יותר תתאזני........ זה בסדר ונורמלי, רק לא לוותר גם במקום הזה!!!!
עדכני איך את........ אנחנו לא מוותרים!
תמרה
 
הי

שום דבר בעולם הזה של הפרעות אכילה הוא לא "נורמלי" (לפחות לא במובן הנורמטיבי של המילה)
אם את כותבת פה זה אומר שמשהו באורח החיים הזה שלך מפריע לך
תנסי לחשוב- מה ההפרעה נותנת לך ומה המחירים שלה
איך ההפרעה משרתת אותך? האם את מוכנה לוותר על זה?
להגיע למקום הזה של להיות מוכנים לוותר על ההפרעה ולהילחם בה זה ממש לא מובן מאליו
לי זה לקח כמה שנים של טיפול... (ועוד כמה שנים לפני זה בלי טיפול)
מה כל כך מושך אותך ברזון הזה? מה הוא מסמל עבורך? ועם מה תצטרכי להתמודד ביום שהוא לא יהיה?

(המון שאלות מעצבנות. אבל ככה זה תהליך החלמה. המון שאלות עם מעט מאוד תשובות)
 
את לא פסיכית,

אבל את חולה.
ומי שמכירה את החולי הזה, יודעת כמה את סובלת עכשיו, כמה זה מפחיד ועצוב וכמה זה מייאש, וגם יודעת כמה קשה לפרוץ את הכלא, להעיז ולספר משהו למישהו.
אבל לבד אי אפשר לשנות. לבד זה רק ילך ויחמיר, יגיע למקומות שלא חשבת להגיע אליהם, עמוק יותר אל תוך החולי והייאוש.
יש מישהו במשפחה שאת יותר קרובה אליו ויכולה לספר לו?
יש מישהו שאת יכולה לתת לו מכתב ובו את מספרת את האמת?


אנחנו איתך.
 

תמרה45

New member
אף פעם לא הבנתי

את מה שנותן את היכולת להיחשף כך
ועוד בפני בן משפחה..
תחושת החשיפות והפגיעות הזו,
נראית לי מטלטלת...
 

levshavur

New member
למיכאלה

שלום לך
תנסי לחשוב אפילו בצעדים קטנים מה מאפיין אותך חוץ מהבולמיה? האם היו לך
תחביבים או תחומי עניין אחרים ? תחשבי לרגע מה היה קורה אם הבולמיה הייתה
נעלמת? האם את יכולה לחשוב ככה? מה שמיבחוץ זה לא מה שיש בפנים את לא המחלה שלך,מחלה אפשר לרפא...
אם משהו עוצר אותך האם את יכולה לזהות את זה? למה לשקר להורים? אני לא יודעת איזה סוג הורים יש לך אבל האם הם מסוגלים לשמוע את האמת או שצריך לקבוע עובדות בשטח?
כשסיפרתי לאימא שלי שאני מוזמנת לאינטייק בתל השומר היא התעקשה לבוא איתי (וזה היה לטובה כי אחרת הייתי הולכת לאיבוד למצוא את המקום...) יכול להיות שאפילו תופתעי לטובה מתגובת ההורים לאמת..ממה את פוחדת?
לבשה
 

michela3

New member
תודה....

תודה על ההתייחסות והרצון לעזור,
מאז שפיתחתי את הבולמיה אני מרגישה שאין לי כלום.
אני חיה סביב הבולמיה הזאת, אף אחד מהמשפחה שלי לא רואה כמה המצב שלי חמור הם מעדיפים להעלים עין ולייפות את המציאות.
לפעמים אני מרגישה שאני סתם מגזימה ונסחפת ואולי המצב שלי לא כזה חמור.
אני כבר מבולבלת מהמצב ולא יודעת לאיזה עזרה לפנות.
 
למעלה