אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
יחס ראוי למורה
- פותח הנושא דוד כפרי
- פורסם בתאריך
או-קיי, עכשיו זה ברור לי יותר...
*** "על התלמיד להבין שהמורה איננו מעליו" - באופן כלשהו, אפשר לראות בכך חוסר-כבוד. אך כמובן, אין זוהי כוונתי. אף בנאדם איננו "מעל" בנאדם אחר. זוהי עובדה. מתן כבוד לאדם אחר, הוא דבר אחד. השפלה של עצמנו והסרת אחריות מעצמנו, תוך האללת אדם אחר, היא דבר אחר. כמדריך קונג-פו, אחד מהאתגרים הכי גדולים שלי (ואני חושב שאני עומד בהם, ברוב המקרים, בצורה כמעט מושלמת), היא למנוע מתלמידים לראות בי מודל לחיקוי, או גרוע מכך - איזה שהוא סוג של גורו. הנטיה של אנשים להשפיל את ראשם בפני מי שנתפס בעיניהם כ"נעלה" מהם, היא נטיה איומה ונוראית, הגורמת להם בין היתר לדרוש כבוד דומה מאנשים אחרים, הנתפסים בעיניהם כ"נחותים" מהם. לא ניתן לראות במישהו "נעלה" ממך, מבלי לראות בעצמך כ"נעלה" ממישהו אחר. יש סכנה לא מועטה בסולם ה"נעלוּת" הזאת. חשוב מאוד שהתלמיד יראה ישירות את הדברים, כפי שהם. המורה שלו יכול להיות אדם שלא מסתדר עם הוריו, בן-אדם שמתעצבן לפעמים, בן-אדם שאיננו מבצע את התרגילים בצורה מושלמת וכולי. יש בכולנו יצר שיפוטיות הרסני מאוד. יצר זה יונק מתוך חלק אחר בתוכנו, שרובנו שומרים עליו כעל בבת עינינו, למרות שהוא לא פחות הרסני: יצר השלמות. זהו מן מודל של "איך הדברים צריכים להיות". כולנו רודים בעצמנו, בדרך כזאת או אחרת, כדי להיות דומים יותר לאותו מודל. אנחנו יכולים להישבע שבלי המודל הזה ובלי המאמץ הבלתי פוסק להתאים עצמנו אליו, אנחנו נהיה בני אדם פחות טובים. אנחנו מאמינים בזה בכל מאודנו. אנחנו מענישים את עצמנו כאשר איננו עומדים ב"מודל" הזה. העונש מתבטא בדיעה שלנו כלפי עצמנו. אנחנו דוחים את עצמנו - וקשה לנו לסלוח לעצמנו על כך שלא עמדנו בציפיות של עצמנו; קשה לנו לסלוח לעצמנו על כך שאכזבנו את עצמנו. מן העבר השני, אנחנו עושים דברים "טובים" לפי אותו מודל פנימי - ומחמיאים לעצמנו על כך. אם לא נעשה אותם, נכעס מאוד על עצמנו וכמובן שנגזול מעצמנו את אותם פידבקים חיוביים. ברוב המקרים, הרכנת הראש כלפי המאסטר היא תולדה של שיפוט: - שיפוט עצמי - שיפוט אנשים אחרים - שיפוט של המאסטר (כלפי מעלה) שיפוט זה הוא תולדה של העובדה שאנחנו דוחים את עצמנו כפי שאנחנו ושואפים בדמיוננו להיות אחרים ממה שאנחנו. המאסטר מספק לנו את הדמות שאליה אנחנו שואפים. זה הרסני - וגם מנוגד ללימוד שאותו מאסטר מנסה להקנות לנו (אם הוא מלמד אותנו לחימה פנימית ולא רק לחימה ביריבים חיצוניים). להכשיר אמן קונג-פו זה להכשיר אדם עצמאי, עוצמתי, חזק מבחוץ ומבפנים. אדם איננו יכול להיות חזק מבפנים אם הוא שרוי במלחמה פנימית מתמדת. מלחמה כזאת יכולה רק להרוס. במקרה הטוב הוא עומד בציפיות של עצמו ומרגיש "מלך", בזמן שהוא מדכא חלקים שלמים של פנימיותו ושופט את כל מי שאיננו עומד בסטנדרטים שלו. מתוך רצון טוב וכן, הוא גם מנסה "לגאול" את סביבתו על כך שאיננה עומדת בסטנדרטים שלו ו"ללמד" אותה. אני לא יכול להכשיר אמן קונג-פו, באף אחד מהדרכים הבאות: - לגרום לו "לכבד" אותי. שיכבד את עצמו קודם!!! כשהוא יעשה את זה, באמת שלא יישאר לי או לו שום צורך נוסף... - להפוך אותי למודל החיקוי שלו. שיקבל את עצמו כמו שהוא קודם!!! ואז שיבין שהוא יכול ליצור "מודל חיקוי" בקלי-קלות, מכל דבר ומכל אדם. הוא איננו זקוק לי לצורך כך. יצירת מודל חיקוי היא פעולה פנימית. אני לא יכול להיות מודל חיקוי של אף אחד, פרט מאשר של עצמי - וגם זה לא יהיה מומלץ... - ליצור בתוכו "דרך נכונה" לצעוד בה, שהוא צריך לנסות לדבוק בה כל הזמן... זוהי מלחמה פנימית שלא מובילה לשום מקום, פרט מאשר לתנועת מטוטלת בין שני מצבים: (1) לא להיות מרוצה מעצמי (2) כן להיות מרוצה מעצמי. זה חסר תוחלת. במקום זאת, אפשר לחיות... *** "להשתדל לראות במורה תלמיד גרוע לאמנות שאותה הוא מלמד" - באופן כלשהו, ניתן לקרוא בקלות את המשפט הזה כאילו הוא מציע לתלמיד לבוז למורהו. "תלמיד גרוע" - מה זה? "גרוע" - מה זה? "רע" ו"טוב" הם מושגים יחסיים. לדוגמא, אין דבר כזה סרט "טוב". יש דבר כזה סרט "טוב" יחסית לסרטים האחרים שקיימים. אם כל הסרטים היו טובים יותר מאותו סרט, היינו ממהרים להגדירו כסרט "רע". ולהיפך. המחשבה שלי לא יכולה להפוך משהו לטוב או רע. הוא יהיה כזה רק במחשבה שלי. אני לא יכול להשפיע על המורה במחשבה שלי. הוא לא צריך את המחשבות שלי, הוא לא צריך את הטובות שלי. הוא כאן בשביל ללמד אותי, לא בשביל להיעזר במחשבות שלי בכדי להגדיר את עצמו. המטרה העומדת מאחורי ההצעה הזאת, או הטכניקה הזאת, היא לשאוף לרמה כמה שיותר גבוהה בכל היבטי האמנות + להצליח לראות מבעד למורה, אל מוריו ואל מורי-מוריו, עמוק אל תוך השושלת. באופן כזה לא מפסידים דבר מיכולתו ומהידע של המורה, אך עושים בהם שימוש נכון יותר, מאוזן יותר, שלם יותר. כאשר אני מלמד מישהו, אני לא רוצה שבסופו של דבר הוא יחקה אותי. באופן כזה, הוא תמיד יהיה פחות טוב ממני. אני לא רוצה להציב את עצמי כאמת-מידה. אני רוצה שהוא יהיה הכי טוב שהוא יכול להיות. בשביל להגיע לכך, אני צריך לזוז הצידה ולדחוף אותו מאחור, לא למשוך אותו אלי, כי אז הוא יעצור את עצמו בדרך אלי, הוא יעצור את עצמו כשהוא יתקרב אלי. כוח-החיקוי הוא עצום. אם התלמיד יחקה אותי, הוא ישאף להגיע אליי. בצורה כזאת, הוא יעשה את שאני עושה, בצורה פחות או יותר סבירה. הוכחה לכך: כאשר אני נותן לתלמיד תרגיל מסויים מבלי להדגים לו, הוא עשוי שלא להצליח. אבל אם פתאום אני מדגים לו איך זה אפשרי, אז הוא פתאום מצליח. איך??? כוח החיקוי. אני רוצה שילמד לחקות לא אותי, אלא את עצמו במצב הטוב ביותר. ברור שהוא-הטוב-היותר עולה עליי בהרבה. אחרי הכל, אני הגעתי ליכולת הנוכחית שלי, מכך שחיקיתי את עצמי-הטוב-ביותר ולא את המורה המדהים שלי (ולא משנה שהוא באמת מדהים). אם הוא ילמד לחקות אותי, הוא ירוויח הרבה פחות מאשר אם הוא ילמד לחקות את עצמו הטוב ביותר - שזוהי ישות שהרבה יותר טובה ממני בכל דבר שבעולם. כאשר התלמיד מסתכל עלי ורואה בי תלמיד לא-מדהים של האמנות, הוא מתמלא כבוד, מפני שהוא רואה את האמנות שעשתה אותי כפי שאני. הוא רואה לאן הוא יכול להגיע והוא מסתכל דרכי, ישירות אל תוך האמנות. ברגע זה האמנות בכבודה ובעצמה מגיעה ומדריכה אותו אישית ולי לא נותר אלא לפקח ולאפשר את התהליך המופלא ומלא-ההוד הזה. תוצאת התהליך היא מדהימה - והיא הרבה הרבה יותר טובה ובריאה, לטעמי, מאשר לחקות איזה טמבל שיודע לעשות סלטות באוויר ולעשות רושם עם חרב. כולנו בני-אדם. כולנו מופלאים - ועם זאת מוגבלים. כדי ללמד אדם אחר לעשות שימוש ביכולותיו המופלאות, אסור לנו להגבילו - עלינו ללמדו את יכולותיו המופלאות ולא שום דבר אחר. ואז הוא מתמלא כבוד. זוהי פעולה שלא ניתן לבצע אותה. היא פשוט מתרחשת. הכבוד הוא לא כלפי המורה, או כלפי עצמו. הוא פשוט כבוד. *** "להבין שהמורה הזה לא יכול ללמד אותו כלום באמת, אלא רק להוות כלי-עזר בלימודיו" - זוהי דרך מצויינת לקחת אחריות על לימודיך ולהגיע לרמה הגבוהה ביותר שאליה אתה מסוגל להגיע. כאשר אתה משתמש במורה בצורה נכונה, יש לו סיפוק עצום, בגלל שאתה מפיק ממנו תועלת עצומה. כאשר אתה משתמש במורה בצורה לא נכונה, יש לו סיפוק פחות גדול, בגלל שאתה מפיק ממנו הרבה פחות ממה שיכולת. כולנו רוצים להיות מועילים. וכאשר מישהו מצליח לעשות בי שימוש נכון באמת, כזה המאפשר לו להשתמש בי כמקפצה אל מצב של אמן קונג-פו, זה פשוט נפלא!!! באהבה, בן
*** "על התלמיד להבין שהמורה איננו מעליו" - באופן כלשהו, אפשר לראות בכך חוסר-כבוד. אך כמובן, אין זוהי כוונתי. אף בנאדם איננו "מעל" בנאדם אחר. זוהי עובדה. מתן כבוד לאדם אחר, הוא דבר אחד. השפלה של עצמנו והסרת אחריות מעצמנו, תוך האללת אדם אחר, היא דבר אחר. כמדריך קונג-פו, אחד מהאתגרים הכי גדולים שלי (ואני חושב שאני עומד בהם, ברוב המקרים, בצורה כמעט מושלמת), היא למנוע מתלמידים לראות בי מודל לחיקוי, או גרוע מכך - איזה שהוא סוג של גורו. הנטיה של אנשים להשפיל את ראשם בפני מי שנתפס בעיניהם כ"נעלה" מהם, היא נטיה איומה ונוראית, הגורמת להם בין היתר לדרוש כבוד דומה מאנשים אחרים, הנתפסים בעיניהם כ"נחותים" מהם. לא ניתן לראות במישהו "נעלה" ממך, מבלי לראות בעצמך כ"נעלה" ממישהו אחר. יש סכנה לא מועטה בסולם ה"נעלוּת" הזאת. חשוב מאוד שהתלמיד יראה ישירות את הדברים, כפי שהם. המורה שלו יכול להיות אדם שלא מסתדר עם הוריו, בן-אדם שמתעצבן לפעמים, בן-אדם שאיננו מבצע את התרגילים בצורה מושלמת וכולי. יש בכולנו יצר שיפוטיות הרסני מאוד. יצר זה יונק מתוך חלק אחר בתוכנו, שרובנו שומרים עליו כעל בבת עינינו, למרות שהוא לא פחות הרסני: יצר השלמות. זהו מן מודל של "איך הדברים צריכים להיות". כולנו רודים בעצמנו, בדרך כזאת או אחרת, כדי להיות דומים יותר לאותו מודל. אנחנו יכולים להישבע שבלי המודל הזה ובלי המאמץ הבלתי פוסק להתאים עצמנו אליו, אנחנו נהיה בני אדם פחות טובים. אנחנו מאמינים בזה בכל מאודנו. אנחנו מענישים את עצמנו כאשר איננו עומדים ב"מודל" הזה. העונש מתבטא בדיעה שלנו כלפי עצמנו. אנחנו דוחים את עצמנו - וקשה לנו לסלוח לעצמנו על כך שלא עמדנו בציפיות של עצמנו; קשה לנו לסלוח לעצמנו על כך שאכזבנו את עצמנו. מן העבר השני, אנחנו עושים דברים "טובים" לפי אותו מודל פנימי - ומחמיאים לעצמנו על כך. אם לא נעשה אותם, נכעס מאוד על עצמנו וכמובן שנגזול מעצמנו את אותם פידבקים חיוביים. ברוב המקרים, הרכנת הראש כלפי המאסטר היא תולדה של שיפוט: - שיפוט עצמי - שיפוט אנשים אחרים - שיפוט של המאסטר (כלפי מעלה) שיפוט זה הוא תולדה של העובדה שאנחנו דוחים את עצמנו כפי שאנחנו ושואפים בדמיוננו להיות אחרים ממה שאנחנו. המאסטר מספק לנו את הדמות שאליה אנחנו שואפים. זה הרסני - וגם מנוגד ללימוד שאותו מאסטר מנסה להקנות לנו (אם הוא מלמד אותנו לחימה פנימית ולא רק לחימה ביריבים חיצוניים). להכשיר אמן קונג-פו זה להכשיר אדם עצמאי, עוצמתי, חזק מבחוץ ומבפנים. אדם איננו יכול להיות חזק מבפנים אם הוא שרוי במלחמה פנימית מתמדת. מלחמה כזאת יכולה רק להרוס. במקרה הטוב הוא עומד בציפיות של עצמו ומרגיש "מלך", בזמן שהוא מדכא חלקים שלמים של פנימיותו ושופט את כל מי שאיננו עומד בסטנדרטים שלו. מתוך רצון טוב וכן, הוא גם מנסה "לגאול" את סביבתו על כך שאיננה עומדת בסטנדרטים שלו ו"ללמד" אותה. אני לא יכול להכשיר אמן קונג-פו, באף אחד מהדרכים הבאות: - לגרום לו "לכבד" אותי. שיכבד את עצמו קודם!!! כשהוא יעשה את זה, באמת שלא יישאר לי או לו שום צורך נוסף... - להפוך אותי למודל החיקוי שלו. שיקבל את עצמו כמו שהוא קודם!!! ואז שיבין שהוא יכול ליצור "מודל חיקוי" בקלי-קלות, מכל דבר ומכל אדם. הוא איננו זקוק לי לצורך כך. יצירת מודל חיקוי היא פעולה פנימית. אני לא יכול להיות מודל חיקוי של אף אחד, פרט מאשר של עצמי - וגם זה לא יהיה מומלץ... - ליצור בתוכו "דרך נכונה" לצעוד בה, שהוא צריך לנסות לדבוק בה כל הזמן... זוהי מלחמה פנימית שלא מובילה לשום מקום, פרט מאשר לתנועת מטוטלת בין שני מצבים: (1) לא להיות מרוצה מעצמי (2) כן להיות מרוצה מעצמי. זה חסר תוחלת. במקום זאת, אפשר לחיות... *** "להשתדל לראות במורה תלמיד גרוע לאמנות שאותה הוא מלמד" - באופן כלשהו, ניתן לקרוא בקלות את המשפט הזה כאילו הוא מציע לתלמיד לבוז למורהו. "תלמיד גרוע" - מה זה? "גרוע" - מה זה? "רע" ו"טוב" הם מושגים יחסיים. לדוגמא, אין דבר כזה סרט "טוב". יש דבר כזה סרט "טוב" יחסית לסרטים האחרים שקיימים. אם כל הסרטים היו טובים יותר מאותו סרט, היינו ממהרים להגדירו כסרט "רע". ולהיפך. המחשבה שלי לא יכולה להפוך משהו לטוב או רע. הוא יהיה כזה רק במחשבה שלי. אני לא יכול להשפיע על המורה במחשבה שלי. הוא לא צריך את המחשבות שלי, הוא לא צריך את הטובות שלי. הוא כאן בשביל ללמד אותי, לא בשביל להיעזר במחשבות שלי בכדי להגדיר את עצמו. המטרה העומדת מאחורי ההצעה הזאת, או הטכניקה הזאת, היא לשאוף לרמה כמה שיותר גבוהה בכל היבטי האמנות + להצליח לראות מבעד למורה, אל מוריו ואל מורי-מוריו, עמוק אל תוך השושלת. באופן כזה לא מפסידים דבר מיכולתו ומהידע של המורה, אך עושים בהם שימוש נכון יותר, מאוזן יותר, שלם יותר. כאשר אני מלמד מישהו, אני לא רוצה שבסופו של דבר הוא יחקה אותי. באופן כזה, הוא תמיד יהיה פחות טוב ממני. אני לא רוצה להציב את עצמי כאמת-מידה. אני רוצה שהוא יהיה הכי טוב שהוא יכול להיות. בשביל להגיע לכך, אני צריך לזוז הצידה ולדחוף אותו מאחור, לא למשוך אותו אלי, כי אז הוא יעצור את עצמו בדרך אלי, הוא יעצור את עצמו כשהוא יתקרב אלי. כוח-החיקוי הוא עצום. אם התלמיד יחקה אותי, הוא ישאף להגיע אליי. בצורה כזאת, הוא יעשה את שאני עושה, בצורה פחות או יותר סבירה. הוכחה לכך: כאשר אני נותן לתלמיד תרגיל מסויים מבלי להדגים לו, הוא עשוי שלא להצליח. אבל אם פתאום אני מדגים לו איך זה אפשרי, אז הוא פתאום מצליח. איך??? כוח החיקוי. אני רוצה שילמד לחקות לא אותי, אלא את עצמו במצב הטוב ביותר. ברור שהוא-הטוב-היותר עולה עליי בהרבה. אחרי הכל, אני הגעתי ליכולת הנוכחית שלי, מכך שחיקיתי את עצמי-הטוב-ביותר ולא את המורה המדהים שלי (ולא משנה שהוא באמת מדהים). אם הוא ילמד לחקות אותי, הוא ירוויח הרבה פחות מאשר אם הוא ילמד לחקות את עצמו הטוב ביותר - שזוהי ישות שהרבה יותר טובה ממני בכל דבר שבעולם. כאשר התלמיד מסתכל עלי ורואה בי תלמיד לא-מדהים של האמנות, הוא מתמלא כבוד, מפני שהוא רואה את האמנות שעשתה אותי כפי שאני. הוא רואה לאן הוא יכול להגיע והוא מסתכל דרכי, ישירות אל תוך האמנות. ברגע זה האמנות בכבודה ובעצמה מגיעה ומדריכה אותו אישית ולי לא נותר אלא לפקח ולאפשר את התהליך המופלא ומלא-ההוד הזה. תוצאת התהליך היא מדהימה - והיא הרבה הרבה יותר טובה ובריאה, לטעמי, מאשר לחקות איזה טמבל שיודע לעשות סלטות באוויר ולעשות רושם עם חרב. כולנו בני-אדם. כולנו מופלאים - ועם זאת מוגבלים. כדי ללמד אדם אחר לעשות שימוש ביכולותיו המופלאות, אסור לנו להגבילו - עלינו ללמדו את יכולותיו המופלאות ולא שום דבר אחר. ואז הוא מתמלא כבוד. זוהי פעולה שלא ניתן לבצע אותה. היא פשוט מתרחשת. הכבוד הוא לא כלפי המורה, או כלפי עצמו. הוא פשוט כבוד. *** "להבין שהמורה הזה לא יכול ללמד אותו כלום באמת, אלא רק להוות כלי-עזר בלימודיו" - זוהי דרך מצויינת לקחת אחריות על לימודיך ולהגיע לרמה הגבוהה ביותר שאליה אתה מסוגל להגיע. כאשר אתה משתמש במורה בצורה נכונה, יש לו סיפוק עצום, בגלל שאתה מפיק ממנו תועלת עצומה. כאשר אתה משתמש במורה בצורה לא נכונה, יש לו סיפוק פחות גדול, בגלל שאתה מפיק ממנו הרבה פחות ממה שיכולת. כולנו רוצים להיות מועילים. וכאשר מישהו מצליח לעשות בי שימוש נכון באמת, כזה המאפשר לו להשתמש בי כמקפצה אל מצב של אמן קונג-פו, זה פשוט נפלא!!! באהבה, בן
לבן
עד כמה שהבנתי מדבריך (וראיתי זאת כבר בהודעה המקורית) - אתה מעודד אנשים לחשוב בצורה עצמאית, מבלי להיות תלויים בגורמים סביבתיים, ומבלי להיות מונע (מחשבתית), שהבן אדם הזה הוא "תותח עולם" (ומכאן - הדבר הבא זה הערצה עיוורת). או מבלי לחשוב שבגלל שהאדם הספציפי הזה הוא בעל יכולות מסוימות - עלי לחשוב עליו ולהעריך אותו (אולי אפילו בצורה חסרת כל היגיון), בגלל היכולות הללו (למרות שבדברים אחרים הוא "קטסרופה"...). בהקשר שזה נאמר (כבוד למורה וכו´), מתוכן הדברים נבע כביכול אין שום סיבה להעריך את המורה בגלל היותו מורה. ותתקן אותי אם אני טועה. סלבו.
עד כמה שהבנתי מדבריך (וראיתי זאת כבר בהודעה המקורית) - אתה מעודד אנשים לחשוב בצורה עצמאית, מבלי להיות תלויים בגורמים סביבתיים, ומבלי להיות מונע (מחשבתית), שהבן אדם הזה הוא "תותח עולם" (ומכאן - הדבר הבא זה הערצה עיוורת). או מבלי לחשוב שבגלל שהאדם הספציפי הזה הוא בעל יכולות מסוימות - עלי לחשוב עליו ולהעריך אותו (אולי אפילו בצורה חסרת כל היגיון), בגלל היכולות הללו (למרות שבדברים אחרים הוא "קטסרופה"...). בהקשר שזה נאמר (כבוד למורה וכו´), מתוכן הדברים נבע כביכול אין שום סיבה להעריך את המורה בגלל היותו מורה. ותתקן אותי אם אני טועה. סלבו.
היי, סלבו!
לא נראה לי שאתה טועה, למרות שאני לא חושב שזה שלילי לכבד מישהו בגלל כל דבר שרוצים לכבד אותו. אם רוצים לכבד אותו בגלל שהוא מורה, סבבה. לגבי הנִיקוּד, אהה! זה אותה שיטה שמשמשת כדי לנקד ב-Word: 1. מפעילים את ה-CapsLock 2. במצב זה, כל אחד משורת מקשי המספרים (השורה העליונה, אך לא הכי עליונה - לא זו של הפונקציות F5, F6 וכולי), בשילוב מקש ה-SHIFT, נותן לנו ניקוד אחר. באהבה בן
לא נראה לי שאתה טועה, למרות שאני לא חושב שזה שלילי לכבד מישהו בגלל כל דבר שרוצים לכבד אותו. אם רוצים לכבד אותו בגלל שהוא מורה, סבבה. לגבי הנִיקוּד, אהה! זה אותה שיטה שמשמשת כדי לנקד ב-Word: 1. מפעילים את ה-CapsLock 2. במצב זה, כל אחד משורת מקשי המספרים (השורה העליונה, אך לא הכי עליונה - לא זו של הפונקציות F5, F6 וכולי), בשילוב מקש ה-SHIFT, נותן לנו ניקוד אחר. באהבה בן
בן, ../images/Emo45.gif
עשרת כללי הלימוד 1. למד מתוך כבוד. בהעדר כבוד כלפי המורים והחברים, בהעדר כבוד כלפי הגוף והלב, כיצד ניתן ללמוד אומנות ? 2. לא ינהג התלמיד מתוך אלימות. האלימות תוביל תמיד לדברים. לא משנה אם זו אלימות פיזית או מילולית. צעד במשעול הכבוד ההדדי והפנם גישה זו. 3. התלמיד לעולם לא מסופק וגאה בעצמו. זכור תמיד שאין גבוה מהשמים. גאווה מובילה לחוסר רצון ללמוד, בעוד שלא משנה אם אתה לבד או בלב קהל, תמיד ניתן ללמוד. 4. יאמץ התלמיד גישה של תשומת לב לפרטים קטנים, כשחסרה ההבחנה בפרטים הקטנים הביצוע לא יהיה מושלם ויוביל לחוסר סיפוק. כשהפרטים הקטנים יהיו מושלמים, הרי רוחך וגופך יהיו לאחד עם התנועה ויובילו אותך לכל הטובות. 5. למד גם מספרים. הספרים יכולים להקדים לתרגילים או לאחר להם, אך הם תמיד מועילים. 6. היין והיאנג מובילים להרמוניה. בגוף, בעולם. ביקום יש יין ויאנג ובטבעיות מגיעים להרמוניה. אין זה המורה הגורם להרמוניה אלא היין והיאנג בגופך אתה. הבן זאת ואחוז בעולם. 7. הטובות שבלימוד אינן מסתכמות בגופך. שאף תמיד להרחיב את מעגל ההשפעה. בזמננו לימוד אמנות הלחימה משול ללחימה לשיפור פני החברה. 8. זמנך וידיעתך יקרים. התייחס לזמנך ולידיעתך כאל דבר יקר ערך ששאלת ממישהו ושתצטרך להחזירו לבסוף. עליך לנצל אוצר זה לפני שתחזירו. 9. לא ינצל התלמיד את מעמדו לרעה. מעמדך מטיל עליך אחריות. 10. תקן טעויות. בלמדך יש ותיתקל בטעויות בספר, במורה, בחברים. עליך לתקנם. המורה יכול לטעות, הספר יכול לטעות, החברים יכולים לטעות. ================= מתוך ההקדמה לספרו של צ´אן פינג סן, "הסברים מאוירים לטאי-צ´י צ´ואן ממשפחת צ´ן", סין 1902, תורגם ע"י זאב פוקס.
עשרת כללי הלימוד 1. למד מתוך כבוד. בהעדר כבוד כלפי המורים והחברים, בהעדר כבוד כלפי הגוף והלב, כיצד ניתן ללמוד אומנות ? 2. לא ינהג התלמיד מתוך אלימות. האלימות תוביל תמיד לדברים. לא משנה אם זו אלימות פיזית או מילולית. צעד במשעול הכבוד ההדדי והפנם גישה זו. 3. התלמיד לעולם לא מסופק וגאה בעצמו. זכור תמיד שאין גבוה מהשמים. גאווה מובילה לחוסר רצון ללמוד, בעוד שלא משנה אם אתה לבד או בלב קהל, תמיד ניתן ללמוד. 4. יאמץ התלמיד גישה של תשומת לב לפרטים קטנים, כשחסרה ההבחנה בפרטים הקטנים הביצוע לא יהיה מושלם ויוביל לחוסר סיפוק. כשהפרטים הקטנים יהיו מושלמים, הרי רוחך וגופך יהיו לאחד עם התנועה ויובילו אותך לכל הטובות. 5. למד גם מספרים. הספרים יכולים להקדים לתרגילים או לאחר להם, אך הם תמיד מועילים. 6. היין והיאנג מובילים להרמוניה. בגוף, בעולם. ביקום יש יין ויאנג ובטבעיות מגיעים להרמוניה. אין זה המורה הגורם להרמוניה אלא היין והיאנג בגופך אתה. הבן זאת ואחוז בעולם. 7. הטובות שבלימוד אינן מסתכמות בגופך. שאף תמיד להרחיב את מעגל ההשפעה. בזמננו לימוד אמנות הלחימה משול ללחימה לשיפור פני החברה. 8. זמנך וידיעתך יקרים. התייחס לזמנך ולידיעתך כאל דבר יקר ערך ששאלת ממישהו ושתצטרך להחזירו לבסוף. עליך לנצל אוצר זה לפני שתחזירו. 9. לא ינצל התלמיד את מעמדו לרעה. מעמדך מטיל עליך אחריות. 10. תקן טעויות. בלמדך יש ותיתקל בטעויות בספר, במורה, בחברים. עליך לתקנם. המורה יכול לטעות, הספר יכול לטעות, החברים יכולים לטעות. ================= מתוך ההקדמה לספרו של צ´אן פינג סן, "הסברים מאוירים לטאי-צ´י צ´ואן ממשפחת צ´ן", סין 1902, תורגם ע"י זאב פוקס.
חתול תעלול
New member
דלית- בדיוק !!! ../images/Emo39.gif
חתול תעלול
New member
"כבוד", למי פה יש כבוד ? ../images/Emo47.gif
הרשו לי לחלוק קצת על השימוש שהרוב בינינו עושים למילה כבוד. לדעתי, לכבוד אי אפשר לחנך, זה לא הוראות שימוש שמי שבא ללמוד אומנות לחימה אומרים לו "אתה צריך לתת כבוד"! כבוד, זה תהליך נפשי, פנימי, שחלק מהסובבים אותך זוכה לה וחלק לא. אתם אולי במושג כבוד מתכוונים לנימוסים מוחצנים שאופיניים לבתי ספר לאומנויות לחימה (המסורתיים והמשובחים)- אבל קידה ונימוסים מופגנים אין להם קשר לכבוד. יש הרבה אנשים שאני מאד מנומס אתם, אך אין לי הערכה וכבוד לאישיות שלהם. כבוד לא יכולים לתת בפקודה. לכבוד זוכים אותם מורים שראויים לכבוד בעיני חניכיהם,מורים אשר הוכיחו עצמם בעבודה, ביחסי אנוש וביכולת לגדל ולהוביל אנשים, אשר בחרו מרצון להיות תלמחדיו וממשיכי דרכו של אותו סנסאי. הסנסאי אינו כוכב פופ ! אין חשיבות להערצה, חיקוי, של ילדים ומתבגרים, פרט לאגו המתנפח של אותו מורה, אשר חי על גלי ההערצה של תלמידיו הלא בוגרים (בנפשם !!!), בהחלט מצב היכול להוביל לשבילים לא בריאים. פרוש המילה סנסאי (מילה יפנית) - האדם שהלך לפני בדרך...רמז ברור שמדובר באדם בוגר, בעל נסיון חיים עשיר ומוכח בתחום התמחותו. כלומר המורה אינו על אדם, הוא מומחה בתחומו, אם אינו כזה אין שום סיבה ללמוד או ללכת בעיקבותיו. הסנסאי, הנו אדם (כלומר, בשר ודם ואנושי)- לא שונה מאדם רגיל, פרט לכך שהנו מומחה בתחום התמחותו! במידה וצבר שנים ארוכות של וותק, והגיע להתמחות גבוה ובזכות לימודיו, עבודתו וגילו הנו בעל נסיון חיים עשיר, הוא בהחלט יכול להפוך למורה דרך, אשר שווה ורצוי להתיעץ איתו בנקודות הדורשות לדעתך את התיחסותו. זה בולט יותר, אם התמזל מזלך ואתה בסביבת מורה ותיק, בוגר שיש לו ראיית עולם, פילוסופיית חיים אשר הוא גיבש לאור נסיונו באונמויות לחימה, והוא מתקשר היטב עם חניכיו ודלתו פתוחה לאנשים. גדולתו של מורה שכזה בא לידי ביטוי בהפגינו יכולת להתיעץ עם אנשים בבית ספר להם התמחויות שונות, והוא מקשיב ומשוחח ולא מטיף, ובעיקר יודע, היכן גבולותיו שלו ביחס לחניך ולבקשותיו. הסנסאי הנו אדם שמסוגל לאומר "סליחה" "לא יודע", "תן לי לבדוק", "אני אחשוב ואחזור אליך" וכו´. היחסים המתוארים כאן נובעים ממבנה בריא של קהילה אנושית בה מקום לכולם וכולם יודעים את מקומם המכובד והחשוב. המורה הטוב, לא מתפקד מכוח פקודה וחוקים, המורה הטוב פועל כי הוא נותן דוגמא אישית באנושיות, בידע, ביחס מכובד לסביבה, ובהיותו תמיד, תלמיד בעל רצון ללמוד, להשכיל להתקדם ולעשות ללא קשר או תלות בגילו ובדרגתו. דאגתו של סנסאי, מקבילה לאבא, לתלמידיו, לבכיריו ולסובבים. המורים המתוארים כאן הם נדירים וראויים לכל תמיכה ועזרה מהסובבים אותם, כדי שיהיה להם הפנאי והאפשרות להמשיך ולעשות עבודתם המבורכת, וכדי שגם האחרים יוכלו להנות מפירות הידע שנצבר לאורך שנים. זה אומר לצערי כי מורים מהזן הנדיר הזה הנם אנשים מבוגרים אשר ניתוח מסלול חייהם מוכיח שהם אכן דוגמא ומופת כמורים וכבני אדם. ההוכחה לכך, תראו מי הם תלמידיהם, תראה מה מתרחש ביום יום בבית הספר שלהם - לא בתיאוריות ואגדות.
הרשו לי לחלוק קצת על השימוש שהרוב בינינו עושים למילה כבוד. לדעתי, לכבוד אי אפשר לחנך, זה לא הוראות שימוש שמי שבא ללמוד אומנות לחימה אומרים לו "אתה צריך לתת כבוד"! כבוד, זה תהליך נפשי, פנימי, שחלק מהסובבים אותך זוכה לה וחלק לא. אתם אולי במושג כבוד מתכוונים לנימוסים מוחצנים שאופיניים לבתי ספר לאומנויות לחימה (המסורתיים והמשובחים)- אבל קידה ונימוסים מופגנים אין להם קשר לכבוד. יש הרבה אנשים שאני מאד מנומס אתם, אך אין לי הערכה וכבוד לאישיות שלהם. כבוד לא יכולים לתת בפקודה. לכבוד זוכים אותם מורים שראויים לכבוד בעיני חניכיהם,מורים אשר הוכיחו עצמם בעבודה, ביחסי אנוש וביכולת לגדל ולהוביל אנשים, אשר בחרו מרצון להיות תלמחדיו וממשיכי דרכו של אותו סנסאי. הסנסאי אינו כוכב פופ ! אין חשיבות להערצה, חיקוי, של ילדים ומתבגרים, פרט לאגו המתנפח של אותו מורה, אשר חי על גלי ההערצה של תלמידיו הלא בוגרים (בנפשם !!!), בהחלט מצב היכול להוביל לשבילים לא בריאים. פרוש המילה סנסאי (מילה יפנית) - האדם שהלך לפני בדרך...רמז ברור שמדובר באדם בוגר, בעל נסיון חיים עשיר ומוכח בתחום התמחותו. כלומר המורה אינו על אדם, הוא מומחה בתחומו, אם אינו כזה אין שום סיבה ללמוד או ללכת בעיקבותיו. הסנסאי, הנו אדם (כלומר, בשר ודם ואנושי)- לא שונה מאדם רגיל, פרט לכך שהנו מומחה בתחום התמחותו! במידה וצבר שנים ארוכות של וותק, והגיע להתמחות גבוה ובזכות לימודיו, עבודתו וגילו הנו בעל נסיון חיים עשיר, הוא בהחלט יכול להפוך למורה דרך, אשר שווה ורצוי להתיעץ איתו בנקודות הדורשות לדעתך את התיחסותו. זה בולט יותר, אם התמזל מזלך ואתה בסביבת מורה ותיק, בוגר שיש לו ראיית עולם, פילוסופיית חיים אשר הוא גיבש לאור נסיונו באונמויות לחימה, והוא מתקשר היטב עם חניכיו ודלתו פתוחה לאנשים. גדולתו של מורה שכזה בא לידי ביטוי בהפגינו יכולת להתיעץ עם אנשים בבית ספר להם התמחויות שונות, והוא מקשיב ומשוחח ולא מטיף, ובעיקר יודע, היכן גבולותיו שלו ביחס לחניך ולבקשותיו. הסנסאי הנו אדם שמסוגל לאומר "סליחה" "לא יודע", "תן לי לבדוק", "אני אחשוב ואחזור אליך" וכו´. היחסים המתוארים כאן נובעים ממבנה בריא של קהילה אנושית בה מקום לכולם וכולם יודעים את מקומם המכובד והחשוב. המורה הטוב, לא מתפקד מכוח פקודה וחוקים, המורה הטוב פועל כי הוא נותן דוגמא אישית באנושיות, בידע, ביחס מכובד לסביבה, ובהיותו תמיד, תלמיד בעל רצון ללמוד, להשכיל להתקדם ולעשות ללא קשר או תלות בגילו ובדרגתו. דאגתו של סנסאי, מקבילה לאבא, לתלמידיו, לבכיריו ולסובבים. המורים המתוארים כאן הם נדירים וראויים לכל תמיכה ועזרה מהסובבים אותם, כדי שיהיה להם הפנאי והאפשרות להמשיך ולעשות עבודתם המבורכת, וכדי שגם האחרים יוכלו להנות מפירות הידע שנצבר לאורך שנים. זה אומר לצערי כי מורים מהזן הנדיר הזה הנם אנשים מבוגרים אשר ניתוח מסלול חייהם מוכיח שהם אכן דוגמא ומופת כמורים וכבני אדם. ההוכחה לכך, תראו מי הם תלמידיהם, תראה מה מתרחש ביום יום בבית הספר שלהם - לא בתיאוריות ואגדות.
לא כל כך מסכים.....
אומנם כבוד בן אדם מקבל מהסובבים אותו עקב הערכה של הסובבים אותו.. אבל על פי משנתו של בן טל שחר.. הוא לא רוצה שיכבדו אותו.. הוא אומר.. תתייחסו אלי כאלו אני לא מבין כלום??... אני שואל שאלה כזאת... האם חינוך כזה.. עלול לגרום למתאמן לא לכבד גם את השיטה שהוא מתאמן וגם את המאמן.... המאמן לא רוצה שיכבדו אותו... אז מה שווה ללמוד אצל אחד כזה?? כבוד זה דבר שחשוב באומנות לחימה, המאמן שלמד שנים רבות ורוצה להעביר את משנתו חייב שיכבדו אותו.. כיבוד המאמן זה משול לכיבוד האומנות גם שהוא מאמן... הסתירות האלה לא הולכות ביחד... מעניין אותי לדעת מטל בן שחר אני מבין שהוא מאמן כבר שנים רבות... אז איזה אנשים יצאו ממנו לאחר השנים הרבות בו הוא מאמן... האם אותם אנשים מתאמנים אצלו שנים רבות?? או עוזבים לאחר שנה.. שנתיים... מה מחזק אותם להמשיך ולהתאמן אצלו???, המישנה שלו בטוח לא מה שמחזק אותם... אני לא מסכים איתך לגבי הסנסאי.. הוא אומנם לא כוכב פופ.. אבל בתור נערים/ילדים הוא דמות ששוה כן להעריץ אותה, מכוון שהוא הדמות והרמה שהם היו רוצים להגיע אליה בעתיד, הוא זה שמחנך אותם להיות אנשים יותר טובים, אפילו יותר טוב מבית ספר הרגיל בו הם לומדים, הוא מחנך אותם לאיפוק, לאהבה, לעזרה, ונתינה... נערים /ילדים נוטים לשמוע ולהאזין יותר לאדם שהם מעריצים מאשר להורהם... אז למה שלא יעריצו אותו?? אין רע בזה ואם זה תורם לקידומם העתידי, אז אחלה!! אין לי כוונה להעליב.. פשוט מסקרן אותי לדעת הנושא.. בכבוד והערכה, MAPOPO
אומנם כבוד בן אדם מקבל מהסובבים אותו עקב הערכה של הסובבים אותו.. אבל על פי משנתו של בן טל שחר.. הוא לא רוצה שיכבדו אותו.. הוא אומר.. תתייחסו אלי כאלו אני לא מבין כלום??... אני שואל שאלה כזאת... האם חינוך כזה.. עלול לגרום למתאמן לא לכבד גם את השיטה שהוא מתאמן וגם את המאמן.... המאמן לא רוצה שיכבדו אותו... אז מה שווה ללמוד אצל אחד כזה?? כבוד זה דבר שחשוב באומנות לחימה, המאמן שלמד שנים רבות ורוצה להעביר את משנתו חייב שיכבדו אותו.. כיבוד המאמן זה משול לכיבוד האומנות גם שהוא מאמן... הסתירות האלה לא הולכות ביחד... מעניין אותי לדעת מטל בן שחר אני מבין שהוא מאמן כבר שנים רבות... אז איזה אנשים יצאו ממנו לאחר השנים הרבות בו הוא מאמן... האם אותם אנשים מתאמנים אצלו שנים רבות?? או עוזבים לאחר שנה.. שנתיים... מה מחזק אותם להמשיך ולהתאמן אצלו???, המישנה שלו בטוח לא מה שמחזק אותם... אני לא מסכים איתך לגבי הסנסאי.. הוא אומנם לא כוכב פופ.. אבל בתור נערים/ילדים הוא דמות ששוה כן להעריץ אותה, מכוון שהוא הדמות והרמה שהם היו רוצים להגיע אליה בעתיד, הוא זה שמחנך אותם להיות אנשים יותר טובים, אפילו יותר טוב מבית ספר הרגיל בו הם לומדים, הוא מחנך אותם לאיפוק, לאהבה, לעזרה, ונתינה... נערים /ילדים נוטים לשמוע ולהאזין יותר לאדם שהם מעריצים מאשר להורהם... אז למה שלא יעריצו אותו?? אין רע בזה ואם זה תורם לקידומם העתידי, אז אחלה!! אין לי כוונה להעליב.. פשוט מסקרן אותי לדעת הנושא.. בכבוד והערכה, MAPOPO
אני מלמד כארבע שנים תלמידים משלי
- מתוכם רק קצת יותר משנה אני מלמד את אמנות הלחימה הפיסית (לפני כן לימדתי רק את החלקים האחרים של הקונג-פו, מתוך ההבנה [השגויה?] שאין טעם ללמד שלא-בתנאי-מנזר חלק כל-כך מורכב ומסובך כמו אמנות הלחימה). כמובן שגם לפני כן לימדתי והעברתי שיעורים וסדנאות והשתלמויות במשך שנים, אבל זה היה כחלק מהכשרתי כמדריך.
- מתוכם רק קצת יותר משנה אני מלמד את אמנות הלחימה הפיסית (לפני כן לימדתי רק את החלקים האחרים של הקונג-פו, מתוך ההבנה [השגויה?] שאין טעם ללמד שלא-בתנאי-מנזר חלק כל-כך מורכב ומסובך כמו אמנות הלחימה). כמובן שגם לפני כן לימדתי והעברתי שיעורים וסדנאות והשתלמויות במשך שנים, אבל זה היה כחלק מהכשרתי כמדריך.
כבוד זו המלה
שמתארת את הכל התלמיד בא ללמוד אצל המורה לא המורה אצל התלמיד (למרות שגם מלימוד לומדים) יש דוגמאות אצלנו המכון על חניכים (שהיו חגורות שחורות) שלא כיבדו את המורה, לדוגמא היה אצלנו במכון חגורה שחורה אחת, שלא זוכר מה היה הסיפור איתו אבל הסנסאי שלנו סילק אותו (היום יש לו מכון משלו)
שמתארת את הכל התלמיד בא ללמוד אצל המורה לא המורה אצל התלמיד (למרות שגם מלימוד לומדים) יש דוגמאות אצלנו המכון על חניכים (שהיו חגורות שחורות) שלא כיבדו את המורה, לדוגמא היה אצלנו במכון חגורה שחורה אחת, שלא זוכר מה היה הסיפור איתו אבל הסנסאי שלנו סילק אותו (היום יש לו מכון משלו)
אני אישית
חושבת שצריך לכבד את המדריך \מורה . אני אישית קוראת למורה שלי סי פו (אני לומדת קונג פו) . זה לא אומר הוא אדם יותר או פחות טוב ממני. זה אומר שהוא המורה שלי ולכן יש לכבד אותו. כמו למשל לא תקרא להורך בשמם ולא תקרא לרב בשמו.הכלעיניין של כבוד. זה אחד הדברים שגם צריכים ללמד באומנות לחימה ולא רק איך לתת מכות! התואר הוא לשם כבוד כמו דוקתור סו אנד סו ופרופסור ...
חושבת שצריך לכבד את המדריך \מורה . אני אישית קוראת למורה שלי סי פו (אני לומדת קונג פו) . זה לא אומר הוא אדם יותר או פחות טוב ממני. זה אומר שהוא המורה שלי ולכן יש לכבד אותו. כמו למשל לא תקרא להורך בשמם ולא תקרא לרב בשמו.הכלעיניין של כבוד. זה אחד הדברים שגם צריכים ללמד באומנות לחימה ולא רק איך לתת מכות! התואר הוא לשם כבוד כמו דוקתור סו אנד סו ופרופסור ...
חתול תעלול
New member
נימוסים
את מתארת נימוסים טובים, להיות בן אדם. אני בהחלט מסכים, אבל המילה כבוד לא במקומה. כבוד רוכשים ביחסים לאורך זמן. זה לא קוד התנהגות.
את מתארת נימוסים טובים, להיות בן אדם. אני בהחלט מסכים, אבל המילה כבוד לא במקומה. כבוד רוכשים ביחסים לאורך זמן. זה לא קוד התנהגות.
כבוד בהקשר הישראלי
לפי דעתי, מתן כבוד בחיי היום יום משמעו צמצום מסוים של האני לטובת הזולת. כשאנחנו אומרים "גבירתי" או "אדוני", "סליחה", "תודה", "בבקשה", אנחנו מעמידים את עצמנו בעמדה "נחותה" במידה מסוימת מול הזולת. זהו בעצם הרעיון הבסיסי של כללי הנימוס: הגבלה מסוימת של האגו שלך כדי לתת מקום לאגו של הזולת. מתן המקום לזולת איננו נובע מעמדת חולשה. שני הצדדים אמורים "לתת כבוד" אחד לשני, כדי לפתוח ביניהם מרחב שבו יכול להיווצר דיאלוג. שני האגואים נסוגים מעט, כדי לאפשר מרחב תקשורתי שבמסגרתו אפשר לדבר, להבין ולקבל אחד מהשני. בישראל התרבות הזאת כמעט ואיננה קיימת (לפי דעתי). הסיבה לכך היא שהמצב הקיומי הבסיסי שלנו בתור ישראלים הוא מצב של מלחמה. אנחנו נלחמים עם העולם, מפחדים מפני האחר, ושונאים את הזולת. לפי דעתי זוהי גם הסיבה שבדיון הייתה נטייה לראות את הכבוד כמשהו שישנו או איננו. אם מכבדים את המורה, אז מתבטלים בפניו, מעריצים אותו והופכים אותו לאליל. אם לא מכבדים אותו, אז יורקים עליו, דורסים אותו ומבטלים את קיומו. אלו שני המצבים הבסיסיים של הקיום שלנו כישראלים. אם יש משהו שניתן לכנות אותו "אופי ישראלי", זהו האופי שלנו: השמד או שתושמד. עליי לתת כבוד לזולת, כשם שאני מצפה לקבל אותו מהאחר. לא מכיוון שמדובר במצווה מן התורה, אלא מכיוון שזאת נראית לי הצורה המועדפת לניהול יחסי אנוש ושל יצירה חברתית הרמונית נורמלית (נו, טוב. שוב: לפי דעתי).
לפי דעתי, מתן כבוד בחיי היום יום משמעו צמצום מסוים של האני לטובת הזולת. כשאנחנו אומרים "גבירתי" או "אדוני", "סליחה", "תודה", "בבקשה", אנחנו מעמידים את עצמנו בעמדה "נחותה" במידה מסוימת מול הזולת. זהו בעצם הרעיון הבסיסי של כללי הנימוס: הגבלה מסוימת של האגו שלך כדי לתת מקום לאגו של הזולת. מתן המקום לזולת איננו נובע מעמדת חולשה. שני הצדדים אמורים "לתת כבוד" אחד לשני, כדי לפתוח ביניהם מרחב שבו יכול להיווצר דיאלוג. שני האגואים נסוגים מעט, כדי לאפשר מרחב תקשורתי שבמסגרתו אפשר לדבר, להבין ולקבל אחד מהשני. בישראל התרבות הזאת כמעט ואיננה קיימת (לפי דעתי). הסיבה לכך היא שהמצב הקיומי הבסיסי שלנו בתור ישראלים הוא מצב של מלחמה. אנחנו נלחמים עם העולם, מפחדים מפני האחר, ושונאים את הזולת. לפי דעתי זוהי גם הסיבה שבדיון הייתה נטייה לראות את הכבוד כמשהו שישנו או איננו. אם מכבדים את המורה, אז מתבטלים בפניו, מעריצים אותו והופכים אותו לאליל. אם לא מכבדים אותו, אז יורקים עליו, דורסים אותו ומבטלים את קיומו. אלו שני המצבים הבסיסיים של הקיום שלנו כישראלים. אם יש משהו שניתן לכנות אותו "אופי ישראלי", זהו האופי שלנו: השמד או שתושמד. עליי לתת כבוד לזולת, כשם שאני מצפה לקבל אותו מהאחר. לא מכיוון שמדובר במצווה מן התורה, אלא מכיוון שזאת נראית לי הצורה המועדפת לניהול יחסי אנוש ושל יצירה חברתית הרמונית נורמלית (נו, טוב. שוב: לפי דעתי).
איך להתנהג או איך ללמוד?
כבוד ונימוס הם שמות קוד לסט התנהגויות, לחוזה בין אנשים. התנהגות א´ יכולה להיות מכובדת או לא, תלוי בהקשר. כולם יכולים והינם מורי, מכולם אני למד, גם ממורי וגם מתלמידי. האם רמתו של בן-אדם בטכניקות מסוימות נותנת לן יתרון עלי בחיים שמחוץ לאימון? האם כל מי שמלמד אוסף טכניקות (למטרת גביע/מדליה) צריך לקבל כבוד יותר מעמית לעבודה, או שותף לדירה, או מבן זוג לחיים? מתי אוסף טכניקות הופך לאומנות לחימה, דרך חיים, שניתן ליישמה גם בחיים במחוץ לשיעור/אימון? והאם המורה אחראי על התפתחות זו, או התלמיד בעצמו לוקח אחריות על התפתחותו האישית? האם מורה שונה מתמרור שמראה את הדרכים האפשריות בצומת? תמיד צריך לגלות זהירות ראויה, וסקפטיות מסוימת לדברי המורה, הוא בן-אדם עם זכות בסיסית לטעות, נכון הוא כבר היה שם אבל לא כל מי שמלמד יכול להעביר אותי בדרך, אני שונה ממנו.
כבוד ונימוס הם שמות קוד לסט התנהגויות, לחוזה בין אנשים. התנהגות א´ יכולה להיות מכובדת או לא, תלוי בהקשר. כולם יכולים והינם מורי, מכולם אני למד, גם ממורי וגם מתלמידי. האם רמתו של בן-אדם בטכניקות מסוימות נותנת לן יתרון עלי בחיים שמחוץ לאימון? האם כל מי שמלמד אוסף טכניקות (למטרת גביע/מדליה) צריך לקבל כבוד יותר מעמית לעבודה, או שותף לדירה, או מבן זוג לחיים? מתי אוסף טכניקות הופך לאומנות לחימה, דרך חיים, שניתן ליישמה גם בחיים במחוץ לשיעור/אימון? והאם המורה אחראי על התפתחות זו, או התלמיד בעצמו לוקח אחריות על התפתחותו האישית? האם מורה שונה מתמרור שמראה את הדרכים האפשריות בצומת? תמיד צריך לגלות זהירות ראויה, וסקפטיות מסוימת לדברי המורה, הוא בן-אדם עם זכות בסיסית לטעות, נכון הוא כבר היה שם אבל לא כל מי שמלמד יכול להעביר אותי בדרך, אני שונה ממנו.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.