יחסי אם ובת

[פחית דיאט קולה]

יחסי אם ובת

שלום לכולן

יש לי בעיה קטנה, שקצת מפריעה לי. אני נשואה טרייה (חצי שנה), וגרה במרחק של כחצי שעה מבית הוריי. במהלך השבוע בעלי ואני עובדים ולומדים קשה, יש לנו לו"ז עמוס מאוד. לפעמים בשבתות אנחנו נוסעים להורים שלי, ולפעמים הדבר שהכי מתחשק לי בשבת זה להיות רק עם בעלי. לא תמיד מתאים לי להתחיל להתלבש ולהתארגן כדי לנסוע אליהם. אני פשוט רוצה את הזמן איכות שלי עם בעלי. לבד. רק שנינו. טבעי, לא? אז קורה מצבים שבהם אני לא רואה את הוריי שבוע וחצי-שבועיים, וזה מאוד מעליב את אמא שלי. מצד שני, היא לא תיזום את שיחת הטלפון ותשאל לשלומי, היא פשוט חושבת שאני כועסת עליה שאני לא באה יותר לבקר אותם. בשבוע שעבר היתה לי איתה שיחת טלפון. לא ראיתי אותה כמעט שבועיים, וגם לא יצא לי לדבר איתה בטלפון. אז אני יזמתי שיחת טלפון והיא דיברה אליי בצורה מאוד קרירה. הבנתי שהיא נעלבה ממני שלא באתי אליהם בשבת. כאן כבר לא יכולתי והסברתי לה (אולי קצת בתוקפנות אבל רק ככה היא מבינה) שאני עובדת ולומדת ומחוץ לשעות העבודה והלימודים יש לי גם בעל ובית ומיליון ואחד דברים שיש לי לעשות, ואני לא יושבת רגל על רגל ומתבטלת ושגם היא יכולה מידי פעם להרים טלפון ולשאול לשלומי, לא רק אני. היא מאוד נעלבה ממני. ואני שואלת את עצמי- למה????? היא אמא שלי ואני מאוד אוהבת אותה אבל זה לפעמים יכול לשגע אותי!!!

 

[ספיישיל]

כי יש דרך לומר דברים

היא היתה קרירה-כי היא מתה מגעגועים לראות אותך. היא נעלבה-כי היא אוהבת אותך ואת חסרה לה. את הבת שלה והיא אוהבת אותך. כשמישהו כועס עליך-זה לא כי לא אכפת לו ממך-כי מאד מאד אכפת לה ממך. אז מה את עשית? במקום להגיד לה:"אמא,גם אני אוהבת אותך ומתה לראות אותך כל הזמן,אבל יש לי כ"כ הרבה דברים ועומס שאני לא יודעת איפה לחלק את עצמי בכולם.אין יום שאני לא חושבת עלייך ומתה לבוא". הפכת את הקערה על פיה-באת אליה בטענות ,התלוננת בפניה כמה החיים שלך קשים ושאת לא מתבטלת" בת'כלס? את מי זה מעניין? לא התייחסת לרגש שלה ורק תקפת אותה-בצדק היא נעלבה מאד.

 

[פחית דיאט קולה]

אולי לא הסברתי את עצמי טוב

אני לא התלוננתי בפניה כמה החיים שלי קשים (כי הם לא! חיים עמוסים הם לא חיים קשים!) פשוט הסברתי לה למה לא הגענו בשבת וגם אם אני לא התקשרתי לשאול לשלומה, היא גם יכולה לעשות זאת (ד"א היא אף פעם לא עשתה זאת) לפעמים זה מעצבן שהיא מצפה ליותר מידי כשאני לא יכולה לעמוד בזה. היא צריכה להבין שגם לי יש חיים משלי, והיא לא מבינה את זה.

 

[ליידי דרמה]

גרת מחוץ לבית גם לפני החתונה?

כי אולי השינוי שעברת עם נישאייך עדיין קשה לה והיא לא התרגלה לעובדה שבנית לך בית משלך

 

[ליידי דרמה]

אני הסברתי להורים מההתחלה שלא נוכל להגיע

כל שישי או שבת בגלל החיים שלנו שלא מתנהלים באופן כזה שמאפשר לנו להתחייב על הגעה קבועה. לגבי שיחות טלפון - נראה לי שכל אחת תפסה פינה והיא מתבצרת בה כרגע, היא נעלבה ממך ואת נעלבת ממנה, אני בטוחה ששיחת טלפון מרגיע ואולי אפילו מפגש נחמד יכול להפיג את המתח. נסי לקבוע לעצמך יום בשבוע שאת מתקשרת אליה. אפילו תני לך תיזכרות ביומן/נייד/על המקרר כדי לא לשכוח. מה דעתך?

 

[פחית דיאט קולה]

רעיון טוב

תודה

 

[ליידי דרמה]

../images/Emo45.gif

 

[somethin]

אני במצב דיי דומה

עברנו לגור יחסית קרוב להוריי. הם בינתיים נורא מתלהבים ומתקשרים כל הזמן. טוב שלפחות לא באים. אני 10 שנים לא גרתי לידם, התרגלתי לפרטיות שלי ולעצמאות שלי. ופתאום- תבואו לאכול, אולי נעזור, אולי זה. אני קצת מרגישה כמו חדירה לפרטיות. וגם מרגישה שהם נעלבים ממני על זה (ואני מאוד רגישה בנושא). לא כ"כ יודעת מה לעשות עם זה. בינתיים אני מנסה פשוט לדבר איתם ברגוע ולהגיד שאנחנו מאוד עייפים, עובדים המון ולא יכולים לבוא לעיתים קרובות. וגם אין צורך להתקשר 5 פעמים ביום כי זה נורא מפריע לשגרת החיים. אני מאוד נוטה להתעצבן מהדברים האלה- למרות שאני יודעת שהם עושים את זה מאהבה- אבל יש גבול לדאגת יתר והתערבות.

 

[3אדריאן היחיד]

אצלי זה אחרת לגמרי

אני תמיד שמה את עצמי במקום. לא הייתי רוצה להתנתק ילדי,לכן אני לא עושה את זה להורי. בזמנים שגרתי במרחק חצי שעה נסיעה,הייתי קופצת לראותם ולו ל-5 דקות או לכוס קפה. לא הרגשתי שזו טרחה. כיום אני גרה מעליהם,אז בכלל כייף לנו את יכולה לעשות לך הרגל להתקשר פעם ביום או כל יומיים,לא יקרה כלום אם תעשי את זה. אמך מאוד תשמח,אפשר למצוא כמה דקות להתקשר. אני חושבת שעדיין את יכולה להקדיש כמה דקות לשיחה איתה, אין כזה דבר אין זמן,פשוט לא מקבלת את זה.

 

[אנילה1]

כשילד מתחתן הוא כאילו "בוגד" בהוריו. למרות

השמחה בחתונה, יש הרגשה אצל ההורה בעיקר אצל האם, שזהו הילד עזב פיזית וריגשית את הבית, והוא כבר לא צריך אותם, התפקיד האמהי נותק פתאום. המצב משתפר כשיש נכדים, אז הילדים מחפשים את ההורים בכדי קצת לנוח מהם. לכן חשוב שהבת תהיה בקשר יומי עם האם. ועדיף שגם הבן יעשה כך. אבל בנים לא נוטים להתחשב באמם. האם צריכה "לוותר" על הבן שלה לטובת הכלה, וזה לפעמים קושי גדול.

 

[שיר הים]

עצה מנסיוני: כשעבדתי,

(לצערי, כעת אינני עובדת) , השבתות היו עמוסים ולא תמיד מצאתי את הזמן לבקר את אימי. לכן , בערך פעם שבוע, נסעתי אליה לחצי שעה או שעה - אחרי העבודה. אבל מכיוון שחשוב לי שגם הילדים והבעל יבקרו אותה - אז משתדלים לבקר בשבת. אם זה לא מסתדר (וקורה לפעמים) אז לא נורא. מרימה אליה טלפן כמעט כל יום - וכשאני לא מתקשרת - היא מתקשרת לשאול לשלומנו ולראות שהכל בסדר. מדי פעם היא לא מתעצלת, עולה על אוטובוס ובאה לביקור . חמותי גרה קרוב אלינו, ואנו מבקרים אותה פעמיים שלוש בשבוע , בכל פעם לכמה דקות - לא ביקורים ארוכים .

 

[smagi]

גם אני לא מגיעה כמעט להורים שלי

אבל אני מתקשרת לשאול מה נשמע לפחות פעם ביומיים. אני חושבת ששיחת טלפון לא גוזלת זמן רב ממך, גם אם את עובדת ולומדת. אמא שלך נעלבה בצדק. גם אני הייתי נעלבת מאד אם הבת שלי לא היתה מרימה אלי טלפון שבועיים.