יחסים......
אנחנו זוג כמו כול הזוגות, נשואים כבר 8 שנים עם ילדים חיים רגילים לחלוטין. אני מסתכלת סביבי ומחפשת את האושר בכול זוג וזוג מחברינו ומסביב, מנסה להבין את הזוגיות אצל כולם, לפעמים אני חושבת שאולי אני רוצה אחרת..... לכן כול מפגש ומפגש בין החברים, אני בוחנת איך הבעל הזה מתייחס לאישתו ואיך זאת עונה לו, כול פעם אני מאמינה שאצלי זה בטח הכי גרוע, אך איזה טעות כול מפגש כזה רק נותן לי להאמין שאצלי הזוגיות היא משהו רגוע ואז אני חוזרת הביתה עם אשליה שבאמת אני צריכה להגיד תודה כי מה שיש לי זה באמת נפלא, אני מסתדרת ונכנסת למיטה, מסתכלת הצידה, לידי שוכב לו איש, אני, לא אומרת רע, לא אמרתי מכוער, לא אמרתי טיפש, לא, איש רגיל, אז למה המרחק במיטה הזאת היא תהום הרי האם שוב אני רוצה המון..... אני מאמינה שהתחתנתי מהסיבות הנכונות, דברים משותפים, מהם הדברים שבאמת עלהם בונים חיים? לפני ההתחייבות הגדולה נגשתי לאישה החכמה שבחיי תמיד נתנה לי הכוונה ושאלתי, סבתא, תגידי איך לדעת שזהו האיש איך הדעה איך הוא באמת מרגיש? היא ברוב חוכמת שאת השואה ומלחמה עברה אבדה חיים לא פעם אחת בטח תהיה לה תשובה אמרה, תראי יקירה, תעודת אחריות אלוקים לא נותן, כך ללא אחריות התחתנתי. אההה נו מה לעשות עכשיו המצב הולך ומדרדר ויש ילדים באמצע אבל אני והוא כול אחד מכוכב אחר. על מה מוותרים קודם על עצמנו או על משפחה על שותפות או על נשמה. חשבתי שאם השנים אני יהיה יותר חכמה ואז תיהיה לי תשובה, אך עם הזמן אני מאמינה באמת, אם רובינו היו נשארים עם בני הזוג הראשונים, קצת אחרי המשבירים בסוף בטח ובטח היינו מבינים שהמיניות והפלפולים זה דברים שבאים והולכים ואת והוא הם אילו שנשארים ותומכים אחד בשנים בסוף השנים. תאמינו נסיתי לא מעט וגיליתי די הרבה אנחנו מאמינים סתם שלאחרים בטח יותר טוב, שטויות, תתחילי להאמין אצל האחרים בטח ובטח יותר ממה שאתם יודעים, אנחנו פשוט סתם קנאים.
אנחנו זוג כמו כול הזוגות, נשואים כבר 8 שנים עם ילדים חיים רגילים לחלוטין. אני מסתכלת סביבי ומחפשת את האושר בכול זוג וזוג מחברינו ומסביב, מנסה להבין את הזוגיות אצל כולם, לפעמים אני חושבת שאולי אני רוצה אחרת..... לכן כול מפגש ומפגש בין החברים, אני בוחנת איך הבעל הזה מתייחס לאישתו ואיך זאת עונה לו, כול פעם אני מאמינה שאצלי זה בטח הכי גרוע, אך איזה טעות כול מפגש כזה רק נותן לי להאמין שאצלי הזוגיות היא משהו רגוע ואז אני חוזרת הביתה עם אשליה שבאמת אני צריכה להגיד תודה כי מה שיש לי זה באמת נפלא, אני מסתדרת ונכנסת למיטה, מסתכלת הצידה, לידי שוכב לו איש, אני, לא אומרת רע, לא אמרתי מכוער, לא אמרתי טיפש, לא, איש רגיל, אז למה המרחק במיטה הזאת היא תהום הרי האם שוב אני רוצה המון..... אני מאמינה שהתחתנתי מהסיבות הנכונות, דברים משותפים, מהם הדברים שבאמת עלהם בונים חיים? לפני ההתחייבות הגדולה נגשתי לאישה החכמה שבחיי תמיד נתנה לי הכוונה ושאלתי, סבתא, תגידי איך לדעת שזהו האיש איך הדעה איך הוא באמת מרגיש? היא ברוב חוכמת שאת השואה ומלחמה עברה אבדה חיים לא פעם אחת בטח תהיה לה תשובה אמרה, תראי יקירה, תעודת אחריות אלוקים לא נותן, כך ללא אחריות התחתנתי. אההה נו מה לעשות עכשיו המצב הולך ומדרדר ויש ילדים באמצע אבל אני והוא כול אחד מכוכב אחר. על מה מוותרים קודם על עצמנו או על משפחה על שותפות או על נשמה. חשבתי שאם השנים אני יהיה יותר חכמה ואז תיהיה לי תשובה, אך עם הזמן אני מאמינה באמת, אם רובינו היו נשארים עם בני הזוג הראשונים, קצת אחרי המשבירים בסוף בטח ובטח היינו מבינים שהמיניות והפלפולים זה דברים שבאים והולכים ואת והוא הם אילו שנשארים ותומכים אחד בשנים בסוף השנים. תאמינו נסיתי לא מעט וגיליתי די הרבה אנחנו מאמינים סתם שלאחרים בטח יותר טוב, שטויות, תתחילי להאמין אצל האחרים בטח ובטח יותר ממה שאתם יודעים, אנחנו פשוט סתם קנאים.
ולי יש הרגשה שזה מה שקורה לי עם בעלי יש לנו שפות נפרדות וכשזה פורץ אחוצה בה לי לברוח כי לא מבינים אותי ולאומת זאת חוויתי יחסים בעבר וידוע לי איך יכול להיות אחרת ולכן אני שואפת לתקשורת יותר טובה לדעתי הרגעית כמו שאי אפשר לחזות את העתיד ברגע שהילדים הגדלו לא יהיה יותר משותף ביני לבין בן זוגי כך מסתמנים הדברים..... אבל מי יודע יהיה מה שיהיה
