יחסים עם אבא שלי
אני סטודנט להנדסה בשנה הראשונה, בביקור ביום שישי אצל אבא שלי שכחתי משהוא שאני מאוד צריך לצורך הלימודים. ביקשתי מאבא שלי להביא לי את זה כדי שאני לא יצטרך לנסוע אליו ולבזבז 3 שעות ויוכל ללמוד בזמן הזה. בהתחלה אבא שלי אמר שיש לו תחושה לא טובה לגבי זה, בסוף הוא אמר שזה חוצפה ואחרי זה הוא אמר שהוא לא מרגיש טוב ולא יכול לעשות את זה.
כל מי שהגיע לכאן ומדמיין לעצמו ילד מפונק שדורש מההורים שלו דרישות מוגזמות וחושב שהם "חייבים לו" אז אני לא כזה, המשפחה שלנו היא מאוד לא נורמטיבית. כאשר אני הייתי חולה ההורים שלי לא רק שלא באו לבקר אותי בבית החולים גם כאשר הייתי בבית הם אפילו לא הכינו לי אוכל וציפו ממני לקום מהמיטה ולהכין לעצמי אוכל בכוחות עצמי בזמן שאני חולה. כשהייתי בא מהצבא אז הייתי מכין לעצני אוכל אחרי 8 שעות נסיעה מהבסיס וגם מכבס את הבגדים לב ,אם לא הייתי מספיק הייתי נוסע עם בגדים מלוכלכים לצבא. כך גם בבית הספר עד שהמורה פעם קראה לאמא שלי והדגישה בפניה את זה, ואז אמא שלי קרא לי לשיחה כאילו ילד בגיל של בית ספר יסודי אשם שההורים לא מכבסים לו ולא קונים לו מספיק בגדים.
אני מקווה שאתם מבינים שיש גם מקרים מהסוג שלי שהם היוצא מהכלל יחסית למצב הנורמטיבי שבו יש משפחה ואנשים נדרשים לעזור אחד לשני לפעמים.
אצלי המצב בדיוק הפוך, אם אבא שלי חולה אז אני מצופה לנסוע לפחות כל יומיים לבית החולים כדי לבקר אותו להתקשר אליו כל כל יום ולשאול אותו מה שלומו אפילו שהוא יביא לי את ההרגשה כאילו הוא לא מעוניין לדבר איתי.
היחסים ביני להורים שלי הם הפוכים, הם "לא חייבים לי כלום" ואני "חייב" להם הכל. ואני לא חושב שאני יוכל פעם הבאה להתקשר לאבא שלי ולדרוש בשלומו כמו שמצפים. הידיים שלי פשוט לא יצליחו לחייג את מספר הטלפון שלו.
אני סטודנט להנדסה בשנה הראשונה, בביקור ביום שישי אצל אבא שלי שכחתי משהוא שאני מאוד צריך לצורך הלימודים. ביקשתי מאבא שלי להביא לי את זה כדי שאני לא יצטרך לנסוע אליו ולבזבז 3 שעות ויוכל ללמוד בזמן הזה. בהתחלה אבא שלי אמר שיש לו תחושה לא טובה לגבי זה, בסוף הוא אמר שזה חוצפה ואחרי זה הוא אמר שהוא לא מרגיש טוב ולא יכול לעשות את זה.
כל מי שהגיע לכאן ומדמיין לעצמו ילד מפונק שדורש מההורים שלו דרישות מוגזמות וחושב שהם "חייבים לו" אז אני לא כזה, המשפחה שלנו היא מאוד לא נורמטיבית. כאשר אני הייתי חולה ההורים שלי לא רק שלא באו לבקר אותי בבית החולים גם כאשר הייתי בבית הם אפילו לא הכינו לי אוכל וציפו ממני לקום מהמיטה ולהכין לעצמי אוכל בכוחות עצמי בזמן שאני חולה. כשהייתי בא מהצבא אז הייתי מכין לעצני אוכל אחרי 8 שעות נסיעה מהבסיס וגם מכבס את הבגדים לב ,אם לא הייתי מספיק הייתי נוסע עם בגדים מלוכלכים לצבא. כך גם בבית הספר עד שהמורה פעם קראה לאמא שלי והדגישה בפניה את זה, ואז אמא שלי קרא לי לשיחה כאילו ילד בגיל של בית ספר יסודי אשם שההורים לא מכבסים לו ולא קונים לו מספיק בגדים.
אני מקווה שאתם מבינים שיש גם מקרים מהסוג שלי שהם היוצא מהכלל יחסית למצב הנורמטיבי שבו יש משפחה ואנשים נדרשים לעזור אחד לשני לפעמים.
אצלי המצב בדיוק הפוך, אם אבא שלי חולה אז אני מצופה לנסוע לפחות כל יומיים לבית החולים כדי לבקר אותו להתקשר אליו כל כל יום ולשאול אותו מה שלומו אפילו שהוא יביא לי את ההרגשה כאילו הוא לא מעוניין לדבר איתי.
היחסים ביני להורים שלי הם הפוכים, הם "לא חייבים לי כלום" ואני "חייב" להם הכל. ואני לא חושב שאני יוכל פעם הבאה להתקשר לאבא שלי ולדרוש בשלומו כמו שמצפים. הידיים שלי פשוט לא יצליחו לחייג את מספר הטלפון שלו.
