יחסים חד-מיניים בספרות האגדה - א'
השלום והברכה ! לעיונכם, חומר בנושא : יחסים חד-מיניים בספרות האגדה בדברי חז"ל באגדתא, ניתן לעמוד על כך שחטא משכב זכר מאפיין בעיניהם את הרשעים שבקרב הגויים, והוא מבטא שיא של השפלה עבור יהודים. כך מספרת הגמרא (שבת קמט ע"ב) על נבוכדנצר שהיה מקיים משכב זכר עם מלכים שונים על פי הטלת גורל, ושם מתוארת השפלתו של צדקיהו המלך שנפל הפור עליו. מלך אחר שעונה במשכב זכר על ידי גויים הוא על פי המדרש, יואש מלך יהודה, אשר חיל ארם עשו בו שפטים. המדרש אומר: "אל תהי קורא שפטים אלא שיפוטים. עמדו עליו בריונים קשים שלא ידעו משכב אשה ועינו אותו במשכב זכר" (מדרש תנחומא בשלח, כה). בדומה לכך מוצאים אנו שוב עינוי במשכב זכר שבוצע בילדים, אך הפעם על ידי גויים אכזריים. באגדות החורבן (גיטין נז ע"ב) נמסר מעשה בארבע מאות ילדים שנפלו בשבי, ובהיותם בספינה, הבינו ששוביהם מתכוונים לקחת את הבנות כפילגשים ואת הבנים למשכב זכר, והפילו כולם את עצמם לים, כשהם מעדיפים למסור נפשם ובלבד שלא יבואו לידי עוון זה. כאשר אנו מעיינים באזכורים של משכב זכר במדרשי חז"ל, אכן בולטים לנגד עינינו שני מרכיבים: האחד הוא שחטא זה מזוהה יותר מכל חטא אחר עם המושג "תועבה" והאחר הוא היות משכב זכר חטאם האופייני של האומות העובדות אלילים, כגון שישבו בכנען ובארץ מצרים. עיון בשני עניינים אלו מגלה שהם משקפים יחס מיוחד של חכמים לעוון במשכב זכר. המושג "תועבה" מופיע בתורה פעמים רבות. בספר ויקרא הוא מופיע בזה אחר זה בהתייחס לאיסורי העריות כולם, כאשר נאמר על עמי כנען שהם חטאו בהם, ובגין כך אין הם ראויים לשבת בארצם. ברם, בחומש דברים קורא הכתוב "תועבה" למספר רב של עבירות שונות זו מזו, כשהבולטת שבהן היא דווקא עבודת אלילים (ראה דברים ז/כו, יב/לא, יג/טו, יז/ד, יח/יב, כז/טו). והנה למרות כל זאת, כאשר חז"ל באים לדרוש את המושג תועבה כשהוא מופיע באופן סתמי לגבי חטאי עם ישראל, הם מפרשים אותו בעקביות כמתייחס למשכב זכר ולא לכל עבירה אחרת. כך הם מפרשים את נבואת משה בשירת האזינו: "יקניאוהו זרים בתועבות יכעיסוהו" (דברים לב/טז) "זה משכב זכור" (ילקוט שמעוני תתקמ"ה), וכך הם מפרשים את דברי הנביאים ירמיהו ומלאכי המוקיעים את עם ישראל. מלאכי אומר: "בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים" (פ"ד) וירמיהו קובל בדומה לכך: "בגדתם בי בית ישראל נאום ה' ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים" (פ"ג). בשני המקרים, חז"ל מפרשים שהביטוי "תועבה" מתייחס למשכב זכר (סנהדרין פב ע"א). ביטוי זה נתפס אפוא, על ידי חז"ל, כמייצג את עוון משכב זכר, וזאת חרף העובדה שמתוכחת הנביאים אנו יודעים על כך שהעם חטא בעבודת אלילים אשר התורה הגדירה שוב ושוב את היבטיה השונים באמצעות מונח זה עצמו. כמו-כן הוכיחו הנביאים את עם ישראל על אי-צדק חברתי, שהתבטא בעוול ובקיפוח, ועל הקרבת קרבנות בלתי ראויים, כאשר גם אלו הוגדרו במפורש ע"י התורה כתועבות. (ראה דברים יז/א, כג/יט, כה/טז). על פי העובדות הנ"ל מסתבר היה לקבוע שחז"ל פירשו את המונח "תועבה" במובן של דבר מאוס ומשוקץ, ומושג זה נראה היה להם הולם ביותר את עוון משכב זכר. ברם, כאשר חז"ל באים לדון במישרין במשמעות המילה "תועבה" אין הם מפרשים אותו כך. הגמרא במסכת נדרים (נא ע"א) שואלת: "מאי תועבה ?" ובתשובתה היא דורשת את המילה כמורכבת משלוש מילים: "תועה אתה בה". דרשנות בסגנון זה של מונחים מן התורה אופיינית לחז"ל. אולם הנקודה המעניינת כאן היא, שברוב המוחלט נטלו חכמים את המושג- שמשמעותו הפשוטה היתה ללא ספק ברורה להם- ודרשו אותו באופן שימחיש את חומרת העניין שאותו הוא מייצג. כך עשו לגבי שמות מקומות כאשר דרשו: "מאי רפידים", "מאי שיטים", "סיני" ו"די זהב", וכך לגבי מילים כגון: "מאי שגל", "שוחד", "הר געש", "וילפת" והמילה הארמית "שמתא". (ראה את דרשות חז"ל על השמות והמילים הללו במקורות הבאים לפי הסדר: סנהדרין קו ע"א, בכורות ה ע"ב, שבת פט ע"א, ברכות ל ע"ב, ראש השנה ד ע"א, כתובות קה ע"ב, סנהדרין יט ע"ב, מו"ק יז ע"א). בענייני עריות, כבמקרה שלנו, דומה שפירושם של חז"ל מעניק לו דווקא ריכוך מסויים. הם מוציאים מן הביטוי את האסוציאציה העמוקה של מיאוס ושיקוץ טוטאליים כאשר הם מכניסים אותו לקטיגוריות של הבנה. התורה כביכול קובעת: "יש לך טעות", "אתה שוגג בדרכך". היה מי שרצה לומר שכוונת חז"ל בדרשתם היא, שיש כאן תעייה הואיל ומשכב זכר הוא נגד הטבע, בניגוד לשאר העריות שבהן התאווה היא טבעית. (אגרות משה ד, קטו).
השלום והברכה ! לעיונכם, חומר בנושא : יחסים חד-מיניים בספרות האגדה בדברי חז"ל באגדתא, ניתן לעמוד על כך שחטא משכב זכר מאפיין בעיניהם את הרשעים שבקרב הגויים, והוא מבטא שיא של השפלה עבור יהודים. כך מספרת הגמרא (שבת קמט ע"ב) על נבוכדנצר שהיה מקיים משכב זכר עם מלכים שונים על פי הטלת גורל, ושם מתוארת השפלתו של צדקיהו המלך שנפל הפור עליו. מלך אחר שעונה במשכב זכר על ידי גויים הוא על פי המדרש, יואש מלך יהודה, אשר חיל ארם עשו בו שפטים. המדרש אומר: "אל תהי קורא שפטים אלא שיפוטים. עמדו עליו בריונים קשים שלא ידעו משכב אשה ועינו אותו במשכב זכר" (מדרש תנחומא בשלח, כה). בדומה לכך מוצאים אנו שוב עינוי במשכב זכר שבוצע בילדים, אך הפעם על ידי גויים אכזריים. באגדות החורבן (גיטין נז ע"ב) נמסר מעשה בארבע מאות ילדים שנפלו בשבי, ובהיותם בספינה, הבינו ששוביהם מתכוונים לקחת את הבנות כפילגשים ואת הבנים למשכב זכר, והפילו כולם את עצמם לים, כשהם מעדיפים למסור נפשם ובלבד שלא יבואו לידי עוון זה. כאשר אנו מעיינים באזכורים של משכב זכר במדרשי חז"ל, אכן בולטים לנגד עינינו שני מרכיבים: האחד הוא שחטא זה מזוהה יותר מכל חטא אחר עם המושג "תועבה" והאחר הוא היות משכב זכר חטאם האופייני של האומות העובדות אלילים, כגון שישבו בכנען ובארץ מצרים. עיון בשני עניינים אלו מגלה שהם משקפים יחס מיוחד של חכמים לעוון במשכב זכר. המושג "תועבה" מופיע בתורה פעמים רבות. בספר ויקרא הוא מופיע בזה אחר זה בהתייחס לאיסורי העריות כולם, כאשר נאמר על עמי כנען שהם חטאו בהם, ובגין כך אין הם ראויים לשבת בארצם. ברם, בחומש דברים קורא הכתוב "תועבה" למספר רב של עבירות שונות זו מזו, כשהבולטת שבהן היא דווקא עבודת אלילים (ראה דברים ז/כו, יב/לא, יג/טו, יז/ד, יח/יב, כז/טו). והנה למרות כל זאת, כאשר חז"ל באים לדרוש את המושג תועבה כשהוא מופיע באופן סתמי לגבי חטאי עם ישראל, הם מפרשים אותו בעקביות כמתייחס למשכב זכר ולא לכל עבירה אחרת. כך הם מפרשים את נבואת משה בשירת האזינו: "יקניאוהו זרים בתועבות יכעיסוהו" (דברים לב/טז) "זה משכב זכור" (ילקוט שמעוני תתקמ"ה), וכך הם מפרשים את דברי הנביאים ירמיהו ומלאכי המוקיעים את עם ישראל. מלאכי אומר: "בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים" (פ"ד) וירמיהו קובל בדומה לכך: "בגדתם בי בית ישראל נאום ה' ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים" (פ"ג). בשני המקרים, חז"ל מפרשים שהביטוי "תועבה" מתייחס למשכב זכר (סנהדרין פב ע"א). ביטוי זה נתפס אפוא, על ידי חז"ל, כמייצג את עוון משכב זכר, וזאת חרף העובדה שמתוכחת הנביאים אנו יודעים על כך שהעם חטא בעבודת אלילים אשר התורה הגדירה שוב ושוב את היבטיה השונים באמצעות מונח זה עצמו. כמו-כן הוכיחו הנביאים את עם ישראל על אי-צדק חברתי, שהתבטא בעוול ובקיפוח, ועל הקרבת קרבנות בלתי ראויים, כאשר גם אלו הוגדרו במפורש ע"י התורה כתועבות. (ראה דברים יז/א, כג/יט, כה/טז). על פי העובדות הנ"ל מסתבר היה לקבוע שחז"ל פירשו את המונח "תועבה" במובן של דבר מאוס ומשוקץ, ומושג זה נראה היה להם הולם ביותר את עוון משכב זכר. ברם, כאשר חז"ל באים לדון במישרין במשמעות המילה "תועבה" אין הם מפרשים אותו כך. הגמרא במסכת נדרים (נא ע"א) שואלת: "מאי תועבה ?" ובתשובתה היא דורשת את המילה כמורכבת משלוש מילים: "תועה אתה בה". דרשנות בסגנון זה של מונחים מן התורה אופיינית לחז"ל. אולם הנקודה המעניינת כאן היא, שברוב המוחלט נטלו חכמים את המושג- שמשמעותו הפשוטה היתה ללא ספק ברורה להם- ודרשו אותו באופן שימחיש את חומרת העניין שאותו הוא מייצג. כך עשו לגבי שמות מקומות כאשר דרשו: "מאי רפידים", "מאי שיטים", "סיני" ו"די זהב", וכך לגבי מילים כגון: "מאי שגל", "שוחד", "הר געש", "וילפת" והמילה הארמית "שמתא". (ראה את דרשות חז"ל על השמות והמילים הללו במקורות הבאים לפי הסדר: סנהדרין קו ע"א, בכורות ה ע"ב, שבת פט ע"א, ברכות ל ע"ב, ראש השנה ד ע"א, כתובות קה ע"ב, סנהדרין יט ע"ב, מו"ק יז ע"א). בענייני עריות, כבמקרה שלנו, דומה שפירושם של חז"ל מעניק לו דווקא ריכוך מסויים. הם מוציאים מן הביטוי את האסוציאציה העמוקה של מיאוס ושיקוץ טוטאליים כאשר הם מכניסים אותו לקטיגוריות של הבנה. התורה כביכול קובעת: "יש לך טעות", "אתה שוגג בדרכך". היה מי שרצה לומר שכוונת חז"ל בדרשתם היא, שיש כאן תעייה הואיל ומשכב זכר הוא נגד הטבע, בניגוד לשאר העריות שבהן התאווה היא טבעית. (אגרות משה ד, קטו).