א ו פ ט י מ י ת 3
New member
יחסים חברתיים
קשה לי מאוד לשמור על יחסי חברות או בכלל קירבה עם אנשים אחרים, קרובי משפחה וחברים. הרושם הראשוני שאני משאירה הוא מצויין. אני נחמדה למראה, בעלת חוש הומור, אני יוצרת יחסי קירבה ראשונים שמשאירים טעם לעוד, אנשים נמשכים אליי ומרגישים מאוד נוח איתי. (כך אני מרגישה וכך גם נאמר לי מכל מיני אנשים אובייקטיבים), וגם לי מאוד כיף עם זה. אבל, וכאן זה מגיע, אני פוחדת להמשיך את היחסים קרובים יותר, ואז מתחילים החששות מהקירבה לטווח ארוך, אני מתחילה להרגיש שהיחסים מעיקים עליי, יותר מידי מתקרצצים עליי, אני מתחילה לאבד את הסבלנות וכל מה שבא לי זה להרחיק את כולם ממני, במקרים מסויימים אני מרגישה מנוצלת, שהחברויות הללו נוצרו ע"מ לנצל אותי, ואני לא יודעת איך להעמיד את הדברים בצורה שלא יזיקו לי.. אני מתחילה לימצוא כל מיני תירוצים איך לא להיפגש עם אותם אנשים. ואז החברים או המשפחה ממשיכים בחייהם ומשאירים אותי מחוץ לתמונה, ובצדק. מצד אחד אני שמחה שלא מאלצים אותי לקחת חלק במפגשים מסויימים, אבל מצד שני אני מרגישה דחויה ומנודה. לכל היחסים האלו יש "תן" ו"קח" ולי אין מושג איך מגיעים לאיזון ביניהם, לרוב אני מרגישה שיש יותר "קח" ופחות "תן". יכול להיות שאני לא יודעת לקחת, תמיד נדמה לי שלא יפה לקחת ממישהו אחר ואז אין המשך. אני לא יוזמת מפגשים או פעילויות שונות כי אני מפחדת מאוד מלחצים חברתיים, ברוב המקרים אני נכנעת ללחצים חברתיים שאני לא שמחה איתם. האם יתכן שאני יכולה לפתח יחסי חברות שטחיים יותר ושלא יהיו כל כך תובעניים. יש לי מספר מאוד מועט של חברים וחברות כאלו שכשאני נפגשת איתם וזה לעיתים רחוקות, אנחנו מאוד שמחים להיפגש, המפגשים האלו מאוד נעימים לי, והם יודעים שלא יוכלו לקבל ממני יותר, וזה בסדר מבחינתם. הם אוהבים אותי גם ככה, אנחנו מרבים יותר להתכתב, אין מחויבות יום יומית. בכל זאת, ביום יום, אני בודדה מאוד. יש לי את משפחתי הקרובה (בעל וילדים מקסימים שאנחנו קשורים מאוד אחד לשני),אבל בכל זאת, אני חייבת לעצמי חברה מחוץ למשפחה. לבעלי ולי אין חברים כמעט בגללי כנראה. אנחנו לא מצליחים לפתח ולשמר חברויות.
קשה לי מאוד לשמור על יחסי חברות או בכלל קירבה עם אנשים אחרים, קרובי משפחה וחברים. הרושם הראשוני שאני משאירה הוא מצויין. אני נחמדה למראה, בעלת חוש הומור, אני יוצרת יחסי קירבה ראשונים שמשאירים טעם לעוד, אנשים נמשכים אליי ומרגישים מאוד נוח איתי. (כך אני מרגישה וכך גם נאמר לי מכל מיני אנשים אובייקטיבים), וגם לי מאוד כיף עם זה. אבל, וכאן זה מגיע, אני פוחדת להמשיך את היחסים קרובים יותר, ואז מתחילים החששות מהקירבה לטווח ארוך, אני מתחילה להרגיש שהיחסים מעיקים עליי, יותר מידי מתקרצצים עליי, אני מתחילה לאבד את הסבלנות וכל מה שבא לי זה להרחיק את כולם ממני, במקרים מסויימים אני מרגישה מנוצלת, שהחברויות הללו נוצרו ע"מ לנצל אותי, ואני לא יודעת איך להעמיד את הדברים בצורה שלא יזיקו לי.. אני מתחילה לימצוא כל מיני תירוצים איך לא להיפגש עם אותם אנשים. ואז החברים או המשפחה ממשיכים בחייהם ומשאירים אותי מחוץ לתמונה, ובצדק. מצד אחד אני שמחה שלא מאלצים אותי לקחת חלק במפגשים מסויימים, אבל מצד שני אני מרגישה דחויה ומנודה. לכל היחסים האלו יש "תן" ו"קח" ולי אין מושג איך מגיעים לאיזון ביניהם, לרוב אני מרגישה שיש יותר "קח" ופחות "תן". יכול להיות שאני לא יודעת לקחת, תמיד נדמה לי שלא יפה לקחת ממישהו אחר ואז אין המשך. אני לא יוזמת מפגשים או פעילויות שונות כי אני מפחדת מאוד מלחצים חברתיים, ברוב המקרים אני נכנעת ללחצים חברתיים שאני לא שמחה איתם. האם יתכן שאני יכולה לפתח יחסי חברות שטחיים יותר ושלא יהיו כל כך תובעניים. יש לי מספר מאוד מועט של חברים וחברות כאלו שכשאני נפגשת איתם וזה לעיתים רחוקות, אנחנו מאוד שמחים להיפגש, המפגשים האלו מאוד נעימים לי, והם יודעים שלא יוכלו לקבל ממני יותר, וזה בסדר מבחינתם. הם אוהבים אותי גם ככה, אנחנו מרבים יותר להתכתב, אין מחויבות יום יומית. בכל זאת, ביום יום, אני בודדה מאוד. יש לי את משפחתי הקרובה (בעל וילדים מקסימים שאנחנו קשורים מאוד אחד לשני),אבל בכל זאת, אני חייבת לעצמי חברה מחוץ למשפחה. לבעלי ולי אין חברים כמעט בגללי כנראה. אנחנו לא מצליחים לפתח ולשמר חברויות.