יזכור

[אופטימית17]

יזכור

הקדמה: "יזכור" - זוהי תפילה קצרה לעילוי נשמת הנפטר, אומרים אותה בתפילת שחרית של שלושת הרגלים (פסח שבועות וסוכות), רק מי שאיבד מישהו מקרבה ראשונה אומר את זה.. יש בתי כנסת ששאר הציבור שב"ה לא נפטר לו אף אחד יוצא החוצה ל2 דקות בזמן שהאבלים אומרים את היזכור , ויש בתי כנסת שבהם כולם נשארים ובזמן אמירת היזכור, מי שלא צריך לומר, פשוט שותק..ואז אח"כ ממשיכים בתפילה כרגיל... כל פעם מחדש אותה דריכות האם אני יבכה, האם אני בכלל יעמוד בזה?! סה"כ כמה משפטים שגורמים ללב לפעום כמו תופים. אני מסתכלת מסביבי, ורואה שאני הצעירה בקהל., כולן כאן מבוגרות יחסית, שחיו עם אימן לאורך שנים. מנסה לחשוב, למה אני צריכה להיות כאן עכשיו?! זה לא פייר שנשים הרבה יותר מבוגרות ממני, יוצאות ולא צריכות להגיד יזכור.. הספסל שלי ריק מחברות, שיצאו רק לכמה דקות, הן לא איבדו אמא, להן טוב, ורק אני נשארתי עם היגון. כל המבוגרות מסביבי מוחות דמעה, אך אני לא, אני "חזקה"! אני לא יתן לדמעות לזלוג, למרות שזה הדבר הטבעי והנכון.. עוצרת את עצמי בכח, לא לחשוב על אמא שאיננה, מפחדת שהדמעות יגיעו, ואז כל המבטי רחמים במהרה יגיעו.. כך שבסופו של דבר יוצא, שאת התפילה אמרתי רק בפה, שוב פעם לא ייחדתי במחשבה את אמי, שאף פעם לא משה מזכרוני.. זהו, פרקתי קצת את מה שהרגשתי.. באמת קשה המעמד הזה, לראות את החברות (הצעירות) שישבו לידך קמות והולכות, אני מרגישה שלא נעים להן, גם לי לא נעים.. ואח"כ, כשכולם נכנסים, ואתה "זוכה" למלא מבטי חמלה..מסתכלים עליך, בוחנים את הרגשתך.. די, לא רוצה! רוצה להתייחד עם אימי ועם הכאב שלי בלי כל העולם ובלי כל מיני מבטים חסרי טאקט.. מקווה שאני יגיע לשלב שבו לא יהיה אכפת לי מהתגובה של כולם, ואני פשוט יעשה מה שאני באמת מרגישה.. ואז אולי אני באמת יוכל להגיד תפילת "יזכור" בכוונה, ולהקדיש כמה דקות מחשבה לאמא האהובה שלי.. נ.ב. אני לא כועסת על האנשים מסביבי, אני יודעת שזה לא נובע מרוע, אלא מתוך דאגה ורצון לעזור..

 

[A GIFT OF LOVE]

אני כל פעם

שוכחת ללכת... אוף. מעולם לא הייתי. תמיד פספסתי או שכחתי. ואני בטוחה, שכמוך, במוקם להתייחד עם אימי, אני אשתדל להראות חזקה ולא להשבר. ואביט במבטים המרחמים....

 

[אופטימית17]

תודה על ה../images/Emo201.gif

מוזר שאף פעם עדיין לא היית.. (לא נורא, לא כ"כ הפסדת.. סתם...) אם את רוצה-אני מסכימה להזכיר לך לפני שבועות..

או שמא את מעדיפה לשכוח את זה.. בכל מקרה-תודה על התגובה גיפטוש! ונשמח לראותך יותר בפורום!

 

[natalieov]

מתוקה..

אני לא כ"כ שמתי לב למקרים כאלה כי אני לא מבקרת בבית כנסת אבל זה לא מה שרציתי להגיד... רציתי לומר שזה הכי בסדר שתבכי ואת לא צריכה לעצור את עצמך בכלל... אין לך במה להתבייש או להסתתר מאנשים, לא צריך לעניין אותך מה אחרים חושבים, הם לא במקום שלנו... הם לא חוו את זה... אין לאף אחד שום זכות לשפוט אותנו על כל התנהגות שלנו... אם קשה לך תבכי מול כולם אל תעצרי את עצמך, להפך אני אפילו בטוחה שאנשים יבינו אותך... ואני מאוד מבינה את הכעס על אנשים מבוגרים שלהם עדיין יש הורים... והכי על אלה שעוד מעיזים להגיד לנו משהו שהם בכלל לא איבדו אפילו סבא או סבתא! תהיי חזקה בובה! פה בשבילך!

 

[אופטימית17]

כ"כקל להגיד את זה..

אבל כ"כ קשה ליישם!!! אני יודעת שזנ נכון וטוב שאני יבכה,אבל אני פשוט לא מסוגלת.. בכללי יש לי בעיה לבכות(גם כשאני לבד, אני בקושי מצליחה לבכות) , אז בטח שמול אנשים אני לא יבכה.. מתסכל המצב הזה!! תודה על התגובה! חיממת לי ת'לב!

 

[natalieov]

כתבת שמנעת מעצמך לבכות...

הבנתי מהדברים שכתבת שאת פשוט לא רוצה לבכות ליד אנשים אז את עוצרת את עצמך... וגם אם את לא מצליחה לבכות זה לא אומר שאת כואבת או מתאבלת פחות... ההפך את כואבת יותר כי את אפילו לא מוציאה את הכאב החוצה.... הלוואי שתתחזקי!

 

[אופטימית17]

את צודקת..

תודה שחידדת את הנקודה, ואני יכולה להסביר את עצמי יותר טוב.. באמת יש לי בעיה שמעצבנת אותי- דווקא ברגעים שאולי בכי כן יכול לבוא, אז אני עוצרת אותו כי הוא בא כביכול בזמנים לא נוחים- מול אנשים וכו'.. ודוקא שאני לבד, ואז כאילו נוח לבכות- הבכי לא בא... ואת צודקת שיש דרכים אחרות לבטא את הכאב (לא דווקא ע"י בכי..) אבל אני מרגישה שאצלי זה לא כ"כ קיים ויש בי הדחקה..

 

[natalieov]

תגרמי לזה לקרות..

תבטאי את עצמך אחרת... אם את לא מצליחה לבכות אז תכתבי, תציירי, תשירי, תרקדי... תעשי כל דבר שיכול להוציא ממך את מה שיושב בפנים ומכאיב... אני גיליתי את הכתיבה ובמשך כמה שנים לא הפסקתי לכתוב וזה הדבר היחיד שהציל אותי (פחות או יותר...), ההתעסקות במוות ובאובדן זה מה שעזר לי גם, הוצאתי חוברת עם דברים שכתבתי, ערכתי 2 סרטים, ערכתי אלבום מיוחד עם תמונות של אבא... רק חיפשתי להתעסק כמה שיותר ולהנציח... לי זה עזר... ממליצה לך לנסות למרות שעל כל אחד ההתעסקות במוות יכולה להשפיע אחרת אז אני ממליצה לך בחום לחפש את הדרך שמתאימה לך ע"מ להוציא החוצה את הכל... אגב, אם שמת לב, לפני כמה ימים פרסמו כאן על סדנת פסיכודרמה לאנשים שחוו אובדן אני מתכוונת להירשם לסדנה ואני בטוחה שזה אחד הדרכים להבין את עצמך טוב יותר ולהוציא הכל בדרך מיוחדת... תחשבי על זה... תהיי חזקה! ושולחת לך את כל הכוח שצריך ע"מ להמשיך! ועוד אלפי חיבוקים!

 

[אופטימית17]

תודה רבה!

את לא יודעת כמה את עוזרת לי ומחזקת אותי.! הדרך (הכמעט) יחידה שאני מבטאת את הכאב זה באמת בכתיבה- כתיבה בפורום, קצת שירים ובעיקר ביומן, אבל גם זה בקושי רב.. אני יודעת שזה תהליך שלוקח זמן, במיוחד שזה יחסית טרי אצלי (עוד שניה שנתים... אמאל'ה...) לכן אני מאמינה שזה דבר שישתנה, כל עוד לא לוחצים על זה (כמו שעשיתי עד עכשיו) זה בסופו של דבר יבוא ממני בטבעיות..בעז"ה.. כל הזמן אני בדילמה- מצד אחד, אני יודעת שזה לא טוב ללחוץ על עצמך לבכות, להוציא את הכאב כי אז זה יכול לגרום רק לנזק, וזה לא טבעי.. אבל מצד שני, אני מפחדת שאם אני פשוט יזרום עם זה, אני לא יבטא בכלל את הכאב ואז יווצר בי מצב של הדחקה שבכלל לא טוב.. מה את אומרת, איך מבדילים בגבול הדק שבין שני הצדדים?! איך מיישמים את זה?! בכל מקרה- תודה רבה על הכל!!

 

[natalieov]

אני חושבת...

שאת לא צריכה לחשוב על זה יותר מידי... פשוט לפעול עפ"י הרגש... אם בא לך פתאום לבכות (גם מול אנשים) פשוט תבכי, בא לך לכתוב -תכתבי... על תשקיעי יותר מידי מחשבה בלנתח את הדברים... הכל פשוט כ"כ אם לא חושבים יותר מידי... כי ברגע שמנתחים דברים על עצמינו נכנסים 'לסרטים' שהם לא טובים לנו... ממה אימך נפטרה? ומתי יש אזכרה? גם אצלינו תכף יש אזכרה וזו תקופה לא פשוטה בכלל... אני שמחה שאני מצליחה לחזק אותך קצת... פה בשבילך תמיד תמיד!!!!

 

[אופטימית17]

הצדק איתך..

באמת אני צריכה לתת מקום לרגש ולא לחשוב יותר מידי..אבל מה לעשות שזה כ"כ מעסיק אותי?! מקווה שזה יעבור.. אמא שלי נפטרה מסרטן ..(

) האזכרה עוד חודש בערך.. ככל שמתקרבים לתאריך אני יותר ויותר מפחדת וחוששת.. קשה התקופה הזאת! ועוד יותר קשה שזה יוצא בתקופת השיא של הבגרויות ואז קשה לשלב בין הדברים הנפשיים ללימודיים.. מקווה שנעבור את זה (ביחד) בשלום ובקלות! רוצה לספר קצת על הרגשתך?

 

[natalieov]

באיזה תאריך בדיוק..?

גם האזכרה שלנו עוד חודש בערך יומיים אחרי שאני משתחררת מהצבא (מקבע)... לא פשוט בכלל, במיוחד שזה אחרי פסח, עדיין לא התאוששתי מהחג וכבר האזכרה... מקווה שיעבור בטוב... באיזה כיתה את? ואיפה היה לאמא סרטן (ספרי עוד קצת..)? ובכלל, אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך!!!??!?

 

[אופטימית17]

../images/Emo13.gifאני יענה לך במסר אישי...

 

[funky n]

אני לא חושבת שיש תאריך שזה קל

 

[funky n]

הי

אני פעם הרגשתי ממש רע,היתי עצבנית על העולם ולא הצלחתי לבכות ובמקרה היה לי שיעור ציור ומזה לא התחשק לי אבל היתי חייבת אחרת ירשמו לי מינוס אז התחלתי לצייר סתם ככה ואז המשכתי ולאט לאט הוצאתי את מה שהרגשתי וזה הקל .ככה שלפעמים זה לא נרה שזה יעזור וזה עוזר,אז תעשי מה שאת מתחברת אליו כתיבה/ציור וכו ותתחילי לעשות את זה בלי חשק ולאט לאט יש מצב שזה ייקל עליך

 

[yaeli20]

אווףףףף את כל פעם מרגשת אותי מחדש ../images/Emo201.gif

מתוקה שלי, ברשותך אני אתחיל מהסוף, אל תרגישי רע שאת לא מצליחה לבכות דווקא ברגעים "שנכון" או "שמותר" אני במשך המון המון המון שנים (כמעט 20!) לא הצלחתי לבכות שיש לידי אנשים רק אם אני לבד בשקט שלי וגם אז לא תמיד הצלחתי. אל תתרגשי מזה, אל תרגישי רע, כשזה יבוא זה יבוא, כשזה יהיה נכון את תבכי והכל ישתחרר. אגב מאוד יכול להיות שהבכי הזה בסוף ישתחרר בגלל משהו אחר לגמרי, אצלי לדוגמא הבכי התחיל דווקא ממקום מאוד שמח ואז הכל השתחרר כל הכאב כל הבכי שהיה עצור במשך שנים יצא. התפילה הזו הינה תפילה מרגשת מאוד, אני באופן אישי מסתכלת עליה דווקא מהמקום של היחד, מהמקום שיש לנשים שנשארות בחדר משהו שמחבר אותן, משהו שמייחד אותן. כמו שאמרו כאן לפני אני בטוחה שאם יש מקום בטוח לבכות בו הוא המקום הזה, בזמן הזה, אך אני מבינה כל כך גם את הקושי, הפחד (לא יודעת אם פחד זאת המילה הנכונה להגדיר את ההרגשה הזו) מרחמים. אם היית יודעת כמה אנשים במהלך חיי קיבלו על הראש בכל פעם שראיתי שביב אחד קטן של רחמים בעיניים שלהם. אני אספר לך סיפור קטן... פעם הייתי בטקס מיוחד מאוד לאנשים שאיבדו חברים/בני משפחה עקב מחלת האיידס. במהלך הטקס היה חלק קטן שבו כל מי שרצה יחל לקום ולציין בקול רם את האדם שנפטר ואת הייחוס שלו אליו (לדוגמא במקרה שלי זה היה חבר קרוב). בין האנשים שקמו הייתה תחושה חזקה כל כך של יחד, לא היה משנה אם אמרת שם אחד או כמה, כולם ידעו והבינו את הכאב שאת חשה. עד היום כשאני נזכרת בתחושה הזו עולה לי חיוך עצוב. ולסיום, לגבי החברות שלך ושאר העולם, התגובה הכי טובה שאני מצאתי למבטי הרחמים של אנשים זה חיוך... כן כן, אני יודעת שזה נשמע מוזר, ואני יודעת שלא תמיד אנחנו נמצאים בסיטואציה שבאמת מרגיש לנו שאנחנו יכולים לחייך (זיוף של חיוך תקף גם!!). אני קוראת לזה "חיוך - תקפצו לי" אני מחייכת ואומרת בלב אל תרחמו עלי אני לא צריכה רחמים! קבלי מלאאאא חיבוקים חמים וחזקים

 

[אופטימית17]

ווואו..תודה!

ממש ריגשת אותי במחמאות שלך...! תודה על כל העצות והעזרה, אני בעז"ה ינסה ליישם אותם..(מעניין מתי תהיה פעם הבאה..) ממש עזרת לי! ולגבי מה שהצעת לי-לחייך- זה ברור, אני תמיד עושה את זה.. אני גם מטבעי אדם חייכן ושמח, אז מתי שלא נעים לי, אני מחייכת במקום לבכות.. יוצא לי אפילו שאני משחנש"ת עם מישהי על אמא שלי ועל דברים עצובים ופתאום אני קולטת את עצמי שאני אומרת את זה מתוך חיוך! לא שח"ו אני שמחה, פשוט ככה זה יוצא לי ...(אולי כדי לא לבכות..) לפעמים, בפעמים נדירות- לדוגמא השבוע, ראיתי עם 2 חברות טובות את הסרט "אמא חורגת"..ואז בסוף באמת בכיתי! אבל הכי מצחיק זה שבכיתי, ואז התחלתי לחייך ולצחוק.. ככה זאת אני! הרבה גם אומרים לי שהפעמים היחידות שהם רואים אותי בוכה-זה כשאני צוחקת ..(תמיד מרוב צחוק יורד לי דמעות..)- וזה קורה הרבה! זה אולי משקף באמת את האופי שלי... זהו.. תודה לכל מי שקרה, הגיב ותמך! עזרתם לי מאוד מאוד!