אופטימית17
New member
יזכור
הקדמה: "יזכור" - זוהי תפילה קצרה לעילוי נשמת הנפטר, אומרים אותה בתפילת שחרית של שלושת הרגלים (פסח שבועות וסוכות), רק מי שאיבד מישהו מקרבה ראשונה אומר את זה.. יש בתי כנסת ששאר הציבור שב"ה לא נפטר לו אף אחד יוצא החוצה ל2 דקות בזמן שהאבלים אומרים את היזכור , ויש בתי כנסת שבהם כולם נשארים ובזמן אמירת היזכור, מי שלא צריך לומר, פשוט שותק..ואז אח"כ ממשיכים בתפילה כרגיל... כל פעם מחדש אותה דריכות האם אני יבכה, האם אני בכלל יעמוד בזה?! סה"כ כמה משפטים שגורמים ללב לפעום כמו תופים. אני מסתכלת מסביבי, ורואה שאני הצעירה בקהל., כולן כאן מבוגרות יחסית, שחיו עם אימן לאורך שנים. מנסה לחשוב, למה אני צריכה להיות כאן עכשיו?! זה לא פייר שנשים הרבה יותר מבוגרות ממני, יוצאות ולא צריכות להגיד יזכור.. הספסל שלי ריק מחברות, שיצאו רק לכמה דקות, הן לא איבדו אמא, להן טוב, ורק אני נשארתי עם היגון. כל המבוגרות מסביבי מוחות דמעה, אך אני לא, אני "חזקה"! אני לא יתן לדמעות לזלוג, למרות שזה הדבר הטבעי והנכון.. עוצרת את עצמי בכח, לא לחשוב על אמא שאיננה, מפחדת שהדמעות יגיעו, ואז כל המבטי רחמים במהרה יגיעו.. כך שבסופו של דבר יוצא, שאת התפילה אמרתי רק בפה, שוב פעם לא ייחדתי במחשבה את אמי, שאף פעם לא משה מזכרוני.. זהו, פרקתי קצת את מה שהרגשתי.. באמת קשה המעמד הזה, לראות את החברות (הצעירות) שישבו לידך קמות והולכות, אני מרגישה שלא נעים להן, גם לי לא נעים.. ואח"כ, כשכולם נכנסים, ואתה "זוכה" למלא מבטי חמלה..מסתכלים עליך, בוחנים את הרגשתך.. די, לא רוצה! רוצה להתייחד עם אימי ועם הכאב שלי בלי כל העולם ובלי כל מיני מבטים חסרי טאקט.. מקווה שאני יגיע לשלב שבו לא יהיה אכפת לי מהתגובה של כולם, ואני פשוט יעשה מה שאני באמת מרגישה.. ואז אולי אני באמת יוכל להגיד תפילת "יזכור" בכוונה, ולהקדיש כמה דקות מחשבה לאמא האהובה שלי.. נ.ב. אני לא כועסת על האנשים מסביבי, אני יודעת שזה לא נובע מרוע, אלא מתוך דאגה ורצון לעזור..
הקדמה: "יזכור" - זוהי תפילה קצרה לעילוי נשמת הנפטר, אומרים אותה בתפילת שחרית של שלושת הרגלים (פסח שבועות וסוכות), רק מי שאיבד מישהו מקרבה ראשונה אומר את זה.. יש בתי כנסת ששאר הציבור שב"ה לא נפטר לו אף אחד יוצא החוצה ל2 דקות בזמן שהאבלים אומרים את היזכור , ויש בתי כנסת שבהם כולם נשארים ובזמן אמירת היזכור, מי שלא צריך לומר, פשוט שותק..ואז אח"כ ממשיכים בתפילה כרגיל... כל פעם מחדש אותה דריכות האם אני יבכה, האם אני בכלל יעמוד בזה?! סה"כ כמה משפטים שגורמים ללב לפעום כמו תופים. אני מסתכלת מסביבי, ורואה שאני הצעירה בקהל., כולן כאן מבוגרות יחסית, שחיו עם אימן לאורך שנים. מנסה לחשוב, למה אני צריכה להיות כאן עכשיו?! זה לא פייר שנשים הרבה יותר מבוגרות ממני, יוצאות ולא צריכות להגיד יזכור.. הספסל שלי ריק מחברות, שיצאו רק לכמה דקות, הן לא איבדו אמא, להן טוב, ורק אני נשארתי עם היגון. כל המבוגרות מסביבי מוחות דמעה, אך אני לא, אני "חזקה"! אני לא יתן לדמעות לזלוג, למרות שזה הדבר הטבעי והנכון.. עוצרת את עצמי בכח, לא לחשוב על אמא שאיננה, מפחדת שהדמעות יגיעו, ואז כל המבטי רחמים במהרה יגיעו.. כך שבסופו של דבר יוצא, שאת התפילה אמרתי רק בפה, שוב פעם לא ייחדתי במחשבה את אמי, שאף פעם לא משה מזכרוני.. זהו, פרקתי קצת את מה שהרגשתי.. באמת קשה המעמד הזה, לראות את החברות (הצעירות) שישבו לידך קמות והולכות, אני מרגישה שלא נעים להן, גם לי לא נעים.. ואח"כ, כשכולם נכנסים, ואתה "זוכה" למלא מבטי חמלה..מסתכלים עליך, בוחנים את הרגשתך.. די, לא רוצה! רוצה להתייחד עם אימי ועם הכאב שלי בלי כל העולם ובלי כל מיני מבטים חסרי טאקט.. מקווה שאני יגיע לשלב שבו לא יהיה אכפת לי מהתגובה של כולם, ואני פשוט יעשה מה שאני באמת מרגישה.. ואז אולי אני באמת יוכל להגיד תפילת "יזכור" בכוונה, ולהקדיש כמה דקות מחשבה לאמא האהובה שלי.. נ.ב. אני לא כועסת על האנשים מסביבי, אני יודעת שזה לא נובע מרוע, אלא מתוך דאגה ורצון לעזור..