יותר מדי

[אדומה2]

יותר מדי

אימא שלי נפטרה לפני 11 חודשים ו-4 ימים. אבא שלי כל החודשים האלה ירד במשקל (כצפוי), ויותר גרוע, לא ישן טוב בלילות עקב תכיפות במתן שתן. אז הוא עבר 2 ניתוחים שעזרו חלקית עד אפסית. לפני שבועיים הוא עבר ניתוח להוצאת שלפוחית השתן כי היא הייתה נגועה בסרטן. הייתה שם גם בלוטת לימפה מוגדלת, אז הוציאו גם אותה. אתמול התבשרנו שהבלוטה הייתה גם כן עם סרטן ושבעוד חודש הוא ייפגש עם אונקולוג כדי להחליט על כמה כימותרפיה. כאילו שכל זה אינו מספיק- גם הכלבה שלי מתה מוות מיותר לפני שבוע. אימא שלי הייתה מאבדת את הצפון אם היא הייתה פה. מצד אחד אני חושבת שזה טוב שזה נחסך ממנה, אבל מצד שני אני זועמת עליה שהיא השאירה אותי פה לבד להתמודד עם כל הדברים והתחושות האלה. ואבא שלי צריך לעבור את כל זה כאלמן. ואני ואח שלי עוברים את כל זה בחרדה יומיומית שהנה אנחנו עוד שניה לגמרי יתומים, לא רק חצי יתומים. וכן, ברור שזה הכל קורה יום אחד אבל שניה- אי אפשר לפרוס את זה קצת יותר?! לתת לנשום מפעם לפעם? להתחזק? להתחסן? ואז אני אומרת רגע, אולי עדיף כבר להרוג את כולם וזהו, במכה, ולגמור עם זה כי די, אי אפשר, הלב כואב מדי, הקיום הוא בלתי נסבל וכל בוקר לקום לסיוט הזה הוא גיהנום. וכמובן כל הסכסוכים המשפחתיים עולים, כל הבדידות מורגשת פי מיליוני מיליון, וצער וצער וצער.... ועכשיו ראש השנה, ואפילו ארוחת חג לא תהיה, ונהיה המשפחה הכי מצומצמת, עם דאגות לעתיד ועם מחשבה אם בכלל כדאי לציין את זה שראש השנה, כי ברור לי דבר אחד- שנה טובה לא תצא מזה. ולפעמים, בא לי שכבר הכל ייגמר. אני רוצה לפעמים כבר להיות אחרי, לא משנה מה התוצאה, רק להיות אחרי, נמאס לי, קשה לי עם המתח הזה הוא חונק לי את הקיום הכי בסיסי. תודה על המקום, יעל

 

[hopefully]

כל כך מבינה

אני כל כך איתך בתחושות האלה, גם אימי מתמודדת עם מחלה קשה וככל הנראה חשוכת מרפא. בזמן האחרון המצב מתדרדר ונראה שכבר אין לנו שליטה על החיים שלנו / שלה. אני מסתובבת ימים שלמים עם מחשבות איך החיים שלי יראו כשהיא כבר לא תהיה כאן ומה אני אגיד בהלוויה ואיזה שיר או קטע מוזיקלי יתאר אותה הכי טוב. לפעמים אני כבר רוצה להיות אחרי הכל ואז אני מרגישה אכולת רגשות אשם כי אמא שלי עוד לא הרימה ידיים (וכמובן אנחנו איתה במאבק העיקש הזה בתקווה שהיא עוד תחלים). נראה לי שהפורום הזה הוא לא בדיוק המקום לדבר על אנשים חיים, אבל במובנים מסויימים אני כבר הספדתי את אמא שלי ונראה לי שמה שנשאר זה רק הקטע הפיזי של הקבורה. מקווה שלא הכאבתי לאף אחד. תהיו חזקים ושתהיה לכולנו שנה נפלאה עד כמה שניתן.