עוצם עיניים
ושוב אני שם. על הבר, בית קפה סואן, בוקר של יום חול. זו את? כן! מבטים מצטלבים, מאשרים. מספיק אפילו לתהות: "הי"? או "שלום"?, "אהלן"?... לחיצת יד? וכבר כאן - נשיקת קטנה על הלחי. אלא ש-יש ויש. ומכאן מפליג, משכתב: מלחי אל לחי נפגשות שפתיים. תמיד מפתיע המגע הזה, הראשון - מה יש בו? ואם לשון היתה מגששת, מלחכת שפה עליונה. אוחזת את התחתונה שלי בין השתיים שלך. לשון אל לשון - כבר פורצים ניצוצות. יד נכרכת על מותן. שנייה על הגב, שלישית על כתף רביעית על העורף. וכבר מרגיש ככה: רק שלא ייגמר. לשאוף עמוק ריח חדש - להטמיע. עיניים תהיינה פקוחות או סגרות? ולב קרוב אל לב. ואלו - כן. אלו, הפרפרים. פורחים, מתערבבים, מבטן אל בטן. ותשוקה מתעוררת.... אבל זה כבר, סיפור אחר.
