יושבת ובוכה...
זהו, היום אני השארתי את עדן בגן ואני לבד, בימים הראשונים בעלי היה איתי אז בכיתי אבל לא הייתי לבד. היום שמתי אותה, וחזרתי לבית ריק, בפעם ראשונה מאז שנולדה אני בבית בלי הנשמה הקטנה שלקחה מקום כל כך גדול בליבי... ופתאום עולים לי בראש כל מיני זרכונות של פעם, של בית ריק כשהיה צריך להיות מלא, של שקט כבד, של חוסר. אומרים שכל האמאות בוכות כששמים את הילד בפעם ראשונה בגן, אבל הבכי שלי שונה, זה בכי על כל העבר שלי שחוזר פתאום כי אני לבד בבית.... כמו אז. אולי אני דרמתית יותר מידי? אני לא יודעת, אין לי שליטה על כל זה. תכננתי לעשות כל כך הרבה דברים ביום הזה שאני בבית בלי עדן, וחוץ מלשבת ולבכות אני לא מצליחה לעשות כלום... אוף איך אני אחזור לעבודה עכשיו?? יש לי שבוע להתגבר על כל זה ולא נראה לי שזה יספיק לי. בצד שני אולי כשאני אהיה בעבודה פחות יהיה לי כבד כי לא אהיה לבד. נראה לי שאלך למיטה ולא אצאה ממנה עד שלוש בצהריים... רק שהיום הזה יעבור כבר. הייתי חייבת לפרוק.
זהו, היום אני השארתי את עדן בגן ואני לבד, בימים הראשונים בעלי היה איתי אז בכיתי אבל לא הייתי לבד. היום שמתי אותה, וחזרתי לבית ריק, בפעם ראשונה מאז שנולדה אני בבית בלי הנשמה הקטנה שלקחה מקום כל כך גדול בליבי... ופתאום עולים לי בראש כל מיני זרכונות של פעם, של בית ריק כשהיה צריך להיות מלא, של שקט כבד, של חוסר. אומרים שכל האמאות בוכות כששמים את הילד בפעם ראשונה בגן, אבל הבכי שלי שונה, זה בכי על כל העבר שלי שחוזר פתאום כי אני לבד בבית.... כמו אז. אולי אני דרמתית יותר מידי? אני לא יודעת, אין לי שליטה על כל זה. תכננתי לעשות כל כך הרבה דברים ביום הזה שאני בבית בלי עדן, וחוץ מלשבת ולבכות אני לא מצליחה לעשות כלום... אוף איך אני אחזור לעבודה עכשיו?? יש לי שבוע להתגבר על כל זה ולא נראה לי שזה יספיק לי. בצד שני אולי כשאני אהיה בעבודה פחות יהיה לי כבד כי לא אהיה לבד. נראה לי שאלך למיטה ולא אצאה ממנה עד שלוש בצהריים... רק שהיום הזה יעבור כבר. הייתי חייבת לפרוק.
