תשובה
לא לראשי
תודה יורם על קבלת-הפנים.
קצת קשה לי לספר את כל הסיפור באופן מפורט. הוא כל-כך מורכב, וגם עברתי בדרך אחר-כך כל-כך הרבה טראומות, אחרי הטראומה הראשית.
אנסה לספר לך את הדברים העיקריים. לפני כ- 24 שנים כשהייתי בת 40 גרתי בת"א, עבדתי כעצמאית בעבודה שאהבתי מאוד, הצלחתי בה והשתכרתי טוב. עברתי משבר כלכלי שהביא אותי לחוסר כל, ונאלצתי לפזר את שלושת ילדיי בין מקומות שונים (הייתי גרושה). אני עצמי נדדתי בין מקומות שונים כשגרתי אצל אנשים אחדים. הרגשתי שכל עולמי נחרב ושאין לי יכולת קיום ללא כסף וללא העבודה הזו שכל- אהבתי והצלחתי בה, והמחשבה על חיים בלי כסף ובלי הילדים הייתה מבהילה מאוד. הידיעה שאני אצטרך לחיות בלי כסף הרגישה לי כסכנת חיים ממשית. נכנסתי למין בועה, הייתי מבועתת וגם הייתי בדיכאון. טופלתי בתרופות, ואחרי חצי שנה הצלחתי קצת להתאושש.
ניסיתי לעבוד בעבודות שונות אך לא הצלחתי להחזיק מעמד ולחזור לעצמי. עברתי לגור בעיר קטנה בדרום הארץ בדירה שכורה, וגם שם לא הצלחתי להחזיק מעמד בעבודות שונות, עד ששוב נכנסתי לדיכאון עמוק. מאז לא הצלחתי יותר לעבוד בכלל. בדרך עברתי הרבה טראומות שקשורות לילדים, לבני המשפחה הקרובים האחרים שנטשו אותי בזמנים הכי קשים שלי (הורים, אחות), לחברים, לאנשים שונים שפגשתי בדרך, ולמקום המגורים החדש, שם היה לי קשה להתרגל לסביבה.
בכל הזמן הזה הרגשתי שעוד יש לי קצת את עצמי, שלא איבדתי את עצמי לגמרי, ועוד איכשהו תפקדתי.
היום אני כמעט לא מתפקדת. הערך העצמי שלי הוא נמוך ואני עוברת את כל הסימפטומים שתיארתי לך למעלה. אני מקבלת תרופות נגד דיכאון וחרדה, אני ישנה רק עם כדורים חזקים, וטיפולים פסיכולוגיים כמו
פסיכותרפיה וטיפול קוגנטיבי התנהגותי לא הזיזו אצלי כלום.
לפני שנתיים חזרתי לגור בעיר במרכז הארץ (לא ת"א), אך אני כמעט לא יוצאת מהבית. דווקא המעבר חזרה למרכז שהיה הטבה מבחינת דירת המגורים החמיר את המצב. אמנם חל שיפור, קיבלתי עזרה מבני המשפחה שקודם גרמו לי לטראומה, וחשבתי שהחיים שלי הולכים כיוון החיובי.
הטראומה האחרונה ארעה כשחברה שגרה כאן ולא הייתי איתה בקשר כשגרתי בדרום, ועשתה קולות של מאושרת שחזרתי לכאן ו"חזרתי לחיים", ואף עזרה לי מאוד במעבר, פתאום יום אחד ומשומקום אמרה לי שאני לא מי שהייתי. שפעם מבחינת האישיות והאופי הייתי משהו - והיום אני כלום. שפעם היא ממש העריצה אותי, ואפילו אמרה לבעלה שהיא לא מבינה איך אני מוכנה להיות חברה שלה.
ואני שמצד אחד כעסתי עליה על הפגיעה ועל השטויות שהיא מדברת, כי ברור שמה שעברתי שינה אותי, אבל לא האמנתי לה שהמצב שלי גרוע עד כדי כך, עוד הייתה בי הערכה עצמית מסוימת, מצד שני היא אישרה לי את מה שחששתי ממנו וידעתי אותו בסתר ליבי, שאני אפס ולא שווה כלום.
התגובה החיצונית שלי הייתה ניתוק הקשר שלי איתה, והתגובה הפנימית הייתה חוסר יכולת לבשל, דבר שקודם היה דבר מרכזי בחיי בחיים שלפני המשבר, וגם בחיים שאחריו. גם אחרי הטראומה הראשית התגובה הפנימית הראשונה חוץ מההלם והזעזוע וחוסר היכולת לתפקד הייתה הפגיעה ביכולת לבשל. היכולת לבשל אח"כ חזרה. עכשיו עברו שנתיים ואני עדיין לא מסוגלת לגעת במטבח.
היום כבר יש לי נכדים, ואני לא מסוגלת להתחבר באמת, להשקיע, ואני מרגישה שהכול חסר טעם, חיצוני וכאילו לא קשור אליי.
