More Menthol
New member
יוצאת מדעתי....! 
היי. הסיפור שלי הוא מאוד ארוך ואפשר לומר מורכב. אבל אני אנסה לקצר כדי שהכל יהיה ברור. כרגע , שנינו נמצאים בתהליך פרידה (מיוזמתו) מאוד מוזר וקשה.. לשנינו קשה, כשהוא משחק את המשחק של "לא מזיז לי כל כך" ואני אמיתית מדי. טוב.. אני אספר מהתחלה, לפני שנתיים הכרנו בעבודה, הייתי אז אחרי פרידה (שגם כן לא הייתה בשליטתי) ולא הסכמתי לצאת עם אף אחד באותה תקופה בטענה שאני לא רוצה לחוות כאב לב ולהיות מחוץ לזה קצת.. להיות קצת לבד. הצלחתי לשכוח פחות או יותר ואז הוא הגיע. . רדף אחריי במשך 3-4 חודשים והיה המחזר המושלם. אפילו הבטיח "אני לא אהיה כמוהו, אני יותר טוב ממנו!". עד שהסכמתי. יצאנו ביחד שנתיים , שבתוכן נפרדנו כמה פרידות כואבות (תמיד ביוזמתו) ומיד חזרנו , הכי ארוך היה ליום וחצי ביום הולדת שלי. עד לפני חצי שנה , עבדנו באותו מקום עד שהוא קיבל קידום ועזב למקום אחר. ביום שהוא התחיל את התפקיד החדש (והתובעני משו..) - אני התחלתי את הלימודים שלי (שהוא דחף אותי סוף סוף להגשים חלום של שנים). מאז עברה חצי שנה רצופת בעיות, פרידות, ריבים על שטויות, לחצים מיותרים.. הכל תמיד איכשהו הסתיים בזה שאני מרגישה אשמה, שאני הייתי לא בסדר ואני תמיד מנסה לתקן..ובאמת תמיד השקעתי וניסיתי שהכל יהיה בסדר. הוא מאוד מאוד מכבד אותי, מאוד אוהב אותי ומנסה שיהיה טוב כל הזמן. עד הרגע שהוא מתעצבן והוא מאוד אימפולסיבי וכל ויכוח או ריב מגיע לפרידה שהוא יוזם. ולא משנה מה אני עושה באותו רגע - הוא מחליט. עד שהוא נרגע וחוזרים והכל בסדר ואני נרגעת. הוא כל הזמן אמר לי שהמערכת יחסים הזו תהרוס אותי והיה תמיד לטובתי ודחף אותי לקום ולהפרד כי זה יהיה יותר טוב בשבילי. אף פעם לא הקשבתי ולא רציתי בכלל להוציא את המשפט הזה מהפה שלי, לא העזתי להגיד שניפרד, כי לא רציתי אף פעם. כן חשבתי על זה, כן היה לי רע הרבה פעמים שרציתי לקום וללכת אבל לא עשיתי אף פעם. רק פעם אחת כשכן ארזתי תיק ובאתי ללכת הוא לא נתן לי ולא הסכים לזה. לפני שבועיים יצא לנו לריב על שטויות כרגיל , אחרי זה נרגע אבל יום למחרת הכל התפוצץ והוא פשוט החליט שזהו, זה נגמר ולא משנה מה. מאותו רגע לא הבנתי כלום, מה קורה סביבי, לא הבנתי מאיפה זה בא כי בד"כ אני רגילה שאנחנו חוזרים מהר יחסית.. והפעם זה לא קרה, כשביקשתי הסברים הוא תמיד אמר "אל תדאגי אנחנו נדבר , אנחנו צריכים לדבר" וכל הזמן ברח מהשיחה הזו, חיפש תירוצים לא להגיע הביתה מוקדם כדי שלא תתקיים השיחה הזו. כמה ימים אחרי , כשדרשתי שהוא יסביר לי ושנדבר הוא פשוט אמר "אני לא רוצה יותר וזהו" בחוסר אכפתיות מוחלט ויחס מגעיל כזה. וכשבכיתי , הוא חייך . לא ידע איך להתמודד, ברח כל הזמן העדיף לראות טלויזיה בזמן שאנחנו מדברים כאילו שאני לא מספיק חשובה.. עברו שבועיים מאוד קשים.. אנחנו לא בריב , אנחנו מדברים, אנחנו עדיין גרים יחד, אני קצת יותר טוב מאשר בהתחלה.. אבל עדיין מאוד מבולבלת.. אני רואה לו בעיניים שגם הוא מאוד מבולבל , הוא פוחד להודות בזה לדעתי כדי שלא אחשוב שיש סיכוי לחזרה. הוא כל הזמן אומר לי בלי שאשאל כמה הוא אוהב אותי עדיין וקשה לו. הוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו. הוא גם הסביר שזה לא בגללי ושאני הכי בסדר בעולם ושתמיד הייתי והוא זה שגרם לי להרגיש לא בסדר. אני הרגשתי בעצמי בחצי שנה האחרונה שמשהו לא טוב קורה ושאנחנו צריכים קצת חופש אחד מהשניה והחלטתי לטוס עם חברה לחו"ל והוא הסכים ואפילו עזר לתכנן את הטיול .. אבל קצת לפני שזה יצא לפועל - הכל התפוצץ. הייתי אמורה לעבור לעבוד איתו באותו מקום עבודה שהוא ממש רוצה שאני אבוא לשם ויום לפני המעבר הוא ריסק את הכל וזה עוד יותר שבר אותי כי מאוד קשה לי בעבודה הנוכחית. מאז הפרידה אני כל יום מתנפלת עליו מחדש בעצבים וצעקות, בוכה ויוצאת עליו בכל רגע אפשרי. והוא שותק ונותן לי לפרוק הכל. עד שאני נרגעת. או עד לרגע שהוא לא יכול לשמוע יותר. באיזשהו שלב הסכמתי עם הפרידה מכל מיני סיבות, ועכשיו הוא רוצה שנהיה ידידים , "חברים טובים" . אני לא מסכימה עם זה, אני לא כזאת וזה מאוד קשה לי. הוא כל הזמן אומר כמה הוא פוחד לאבד אותי.. וכשיש לי לפעמים רגעים של עצבים אני מרגישה צורך לפגוע בו בחזרה ולגרום לו לאבד אותי ושלא יראה אותי יותר בחיים. אני גם חושבת שככה יהיה לי יותר קל. אני יודעת שהכל זה תוצאה של בלבול שלו עם עצמו ושעוד כמה זמן הוא הולך להתחרט אבל בטח יהיה כבר מאוחר מדי מבחינתי. אני גם אומרת לו את זה שהוא יתחרט, והוא שותק. הצעתי לפני שבוע שניקח את זה בצורת הפסקה והוא הסכים ואני נסעתי להורים לכמה ימים והחלטנו שכשאני אחזור - נחליט. וחזרתי. זו לא היתה ההפסקה שדיברנו עליה אבל כשחזרתי הכל חזר לקדמותו ושום הפסקה ושום דבר. השבוע החלטתי שאני מחפשת דירה חדשה ועבודה חדשה ופשוט נעלמת לו מהחיים ולא עונה לו יותר לטלפונים ולא כלום. החזקתי מעמד ושיחקתי את המשחק שלו כמה ימים עד שאני אמצא דירה אבל אתמול לא התאפקתי ורבתי איתו ריב ממש גדול ופשוט ארזתי חצי מהדברים שלי מול העיניים שלו והלכתי. הוא פשוט מוציא אותי מדעתי כי הוא מתנהג כמו ילד בגיל 16 שמחפש חופש וריגושים , הוא מראה לי כל הזמן כמה הוא "לא חייב לי כלום" ויכול לעשות מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה.. אני מרגישה כאילו הוא מנסה למרוד ממש כמו ילד בן 16 (הוא בן 31) .. לפני יומיים הוא יצא למועדון וחזר בבוקר ואני ישר גלגלתי בראש סיפורים שהוא היה עם מישהי וזה הטריף אותי ומזה הכל התפוצץ ופשוט עזבתי את הבית. פשוט, בבית שהלכתי אליו (חבר מהעבודה) לא היה לי כל כך נוח ורציתי כל הזמן לחזור הביתה. הוא התקשר אליי, דיבר בקרירות מזוייפת וביקש אחרי זה שאני אחזור הביתה. הרגשתי שזה מזעזע אותו ממש, זה שעשיתי צעד ועזבתי. כי הוא לא רגיל שאני יוזמת ובורחת לו מתחת לאף אלא שהוא שולט בעניינים כל הזמן. אחרי זה נרגענו שנינו ודיברנו יפה ואז חזרתי הביתה. ישנו ביחד ובבוקר מצאתי אותו מחבק אותי (כמו שהוא לא חיבק מזמן!!) הרגשתי ממש טוב כי הרגשתי סוף סוף שאני בשליטה ושגרמתי לו קצת להזדעזע ולהבין שגם אני יכולה להזיז דברים. אבל היום שוב לא התאפקתי ורבנו. מחר הוא יוצא למילואים ואני יודעת שזה היום האחרון שאנחנו מתראים (מבחינתי, כי אני עוזבת), ובגלל זה התפרצתי.. אני יודעת שזו היתה טעות. אני לא חושבת שהוא קולט את הקטע שאני הולכת להעלם והוא ממשיך להיות אדיש.. אני חד משמעית אומרת שאני לא רוצה יותר אבל יש בי צד (חזק קצת) שעדיין רוצה להיות איתו.... המשחק שלו - זה הדבר היחיד שמשגע אותי.. חשבתי שאנשים מתבגרים באיזשהו שלב בחיים.. לא יודעת מה עכשיו ..
יצא ארוך..
היי. הסיפור שלי הוא מאוד ארוך ואפשר לומר מורכב. אבל אני אנסה לקצר כדי שהכל יהיה ברור. כרגע , שנינו נמצאים בתהליך פרידה (מיוזמתו) מאוד מוזר וקשה.. לשנינו קשה, כשהוא משחק את המשחק של "לא מזיז לי כל כך" ואני אמיתית מדי. טוב.. אני אספר מהתחלה, לפני שנתיים הכרנו בעבודה, הייתי אז אחרי פרידה (שגם כן לא הייתה בשליטתי) ולא הסכמתי לצאת עם אף אחד באותה תקופה בטענה שאני לא רוצה לחוות כאב לב ולהיות מחוץ לזה קצת.. להיות קצת לבד. הצלחתי לשכוח פחות או יותר ואז הוא הגיע. . רדף אחריי במשך 3-4 חודשים והיה המחזר המושלם. אפילו הבטיח "אני לא אהיה כמוהו, אני יותר טוב ממנו!". עד שהסכמתי. יצאנו ביחד שנתיים , שבתוכן נפרדנו כמה פרידות כואבות (תמיד ביוזמתו) ומיד חזרנו , הכי ארוך היה ליום וחצי ביום הולדת שלי. עד לפני חצי שנה , עבדנו באותו מקום עד שהוא קיבל קידום ועזב למקום אחר. ביום שהוא התחיל את התפקיד החדש (והתובעני משו..) - אני התחלתי את הלימודים שלי (שהוא דחף אותי סוף סוף להגשים חלום של שנים). מאז עברה חצי שנה רצופת בעיות, פרידות, ריבים על שטויות, לחצים מיותרים.. הכל תמיד איכשהו הסתיים בזה שאני מרגישה אשמה, שאני הייתי לא בסדר ואני תמיד מנסה לתקן..ובאמת תמיד השקעתי וניסיתי שהכל יהיה בסדר. הוא מאוד מאוד מכבד אותי, מאוד אוהב אותי ומנסה שיהיה טוב כל הזמן. עד הרגע שהוא מתעצבן והוא מאוד אימפולסיבי וכל ויכוח או ריב מגיע לפרידה שהוא יוזם. ולא משנה מה אני עושה באותו רגע - הוא מחליט. עד שהוא נרגע וחוזרים והכל בסדר ואני נרגעת. הוא כל הזמן אמר לי שהמערכת יחסים הזו תהרוס אותי והיה תמיד לטובתי ודחף אותי לקום ולהפרד כי זה יהיה יותר טוב בשבילי. אף פעם לא הקשבתי ולא רציתי בכלל להוציא את המשפט הזה מהפה שלי, לא העזתי להגיד שניפרד, כי לא רציתי אף פעם. כן חשבתי על זה, כן היה לי רע הרבה פעמים שרציתי לקום וללכת אבל לא עשיתי אף פעם. רק פעם אחת כשכן ארזתי תיק ובאתי ללכת הוא לא נתן לי ולא הסכים לזה. לפני שבועיים יצא לנו לריב על שטויות כרגיל , אחרי זה נרגע אבל יום למחרת הכל התפוצץ והוא פשוט החליט שזהו, זה נגמר ולא משנה מה. מאותו רגע לא הבנתי כלום, מה קורה סביבי, לא הבנתי מאיפה זה בא כי בד"כ אני רגילה שאנחנו חוזרים מהר יחסית.. והפעם זה לא קרה, כשביקשתי הסברים הוא תמיד אמר "אל תדאגי אנחנו נדבר , אנחנו צריכים לדבר" וכל הזמן ברח מהשיחה הזו, חיפש תירוצים לא להגיע הביתה מוקדם כדי שלא תתקיים השיחה הזו. כמה ימים אחרי , כשדרשתי שהוא יסביר לי ושנדבר הוא פשוט אמר "אני לא רוצה יותר וזהו" בחוסר אכפתיות מוחלט ויחס מגעיל כזה. וכשבכיתי , הוא חייך . לא ידע איך להתמודד, ברח כל הזמן העדיף לראות טלויזיה בזמן שאנחנו מדברים כאילו שאני לא מספיק חשובה.. עברו שבועיים מאוד קשים.. אנחנו לא בריב , אנחנו מדברים, אנחנו עדיין גרים יחד, אני קצת יותר טוב מאשר בהתחלה.. אבל עדיין מאוד מבולבלת.. אני רואה לו בעיניים שגם הוא מאוד מבולבל , הוא פוחד להודות בזה לדעתי כדי שלא אחשוב שיש סיכוי לחזרה. הוא כל הזמן אומר לי בלי שאשאל כמה הוא אוהב אותי עדיין וקשה לו. הוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו. הוא גם הסביר שזה לא בגללי ושאני הכי בסדר בעולם ושתמיד הייתי והוא זה שגרם לי להרגיש לא בסדר. אני הרגשתי בעצמי בחצי שנה האחרונה שמשהו לא טוב קורה ושאנחנו צריכים קצת חופש אחד מהשניה והחלטתי לטוס עם חברה לחו"ל והוא הסכים ואפילו עזר לתכנן את הטיול .. אבל קצת לפני שזה יצא לפועל - הכל התפוצץ. הייתי אמורה לעבור לעבוד איתו באותו מקום עבודה שהוא ממש רוצה שאני אבוא לשם ויום לפני המעבר הוא ריסק את הכל וזה עוד יותר שבר אותי כי מאוד קשה לי בעבודה הנוכחית. מאז הפרידה אני כל יום מתנפלת עליו מחדש בעצבים וצעקות, בוכה ויוצאת עליו בכל רגע אפשרי. והוא שותק ונותן לי לפרוק הכל. עד שאני נרגעת. או עד לרגע שהוא לא יכול לשמוע יותר. באיזשהו שלב הסכמתי עם הפרידה מכל מיני סיבות, ועכשיו הוא רוצה שנהיה ידידים , "חברים טובים" . אני לא מסכימה עם זה, אני לא כזאת וזה מאוד קשה לי. הוא כל הזמן אומר כמה הוא פוחד לאבד אותי.. וכשיש לי לפעמים רגעים של עצבים אני מרגישה צורך לפגוע בו בחזרה ולגרום לו לאבד אותי ושלא יראה אותי יותר בחיים. אני גם חושבת שככה יהיה לי יותר קל. אני יודעת שהכל זה תוצאה של בלבול שלו עם עצמו ושעוד כמה זמן הוא הולך להתחרט אבל בטח יהיה כבר מאוחר מדי מבחינתי. אני גם אומרת לו את זה שהוא יתחרט, והוא שותק. הצעתי לפני שבוע שניקח את זה בצורת הפסקה והוא הסכים ואני נסעתי להורים לכמה ימים והחלטנו שכשאני אחזור - נחליט. וחזרתי. זו לא היתה ההפסקה שדיברנו עליה אבל כשחזרתי הכל חזר לקדמותו ושום הפסקה ושום דבר. השבוע החלטתי שאני מחפשת דירה חדשה ועבודה חדשה ופשוט נעלמת לו מהחיים ולא עונה לו יותר לטלפונים ולא כלום. החזקתי מעמד ושיחקתי את המשחק שלו כמה ימים עד שאני אמצא דירה אבל אתמול לא התאפקתי ורבתי איתו ריב ממש גדול ופשוט ארזתי חצי מהדברים שלי מול העיניים שלו והלכתי. הוא פשוט מוציא אותי מדעתי כי הוא מתנהג כמו ילד בגיל 16 שמחפש חופש וריגושים , הוא מראה לי כל הזמן כמה הוא "לא חייב לי כלום" ויכול לעשות מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה.. אני מרגישה כאילו הוא מנסה למרוד ממש כמו ילד בן 16 (הוא בן 31) .. לפני יומיים הוא יצא למועדון וחזר בבוקר ואני ישר גלגלתי בראש סיפורים שהוא היה עם מישהי וזה הטריף אותי ומזה הכל התפוצץ ופשוט עזבתי את הבית. פשוט, בבית שהלכתי אליו (חבר מהעבודה) לא היה לי כל כך נוח ורציתי כל הזמן לחזור הביתה. הוא התקשר אליי, דיבר בקרירות מזוייפת וביקש אחרי זה שאני אחזור הביתה. הרגשתי שזה מזעזע אותו ממש, זה שעשיתי צעד ועזבתי. כי הוא לא רגיל שאני יוזמת ובורחת לו מתחת לאף אלא שהוא שולט בעניינים כל הזמן. אחרי זה נרגענו שנינו ודיברנו יפה ואז חזרתי הביתה. ישנו ביחד ובבוקר מצאתי אותו מחבק אותי (כמו שהוא לא חיבק מזמן!!) הרגשתי ממש טוב כי הרגשתי סוף סוף שאני בשליטה ושגרמתי לו קצת להזדעזע ולהבין שגם אני יכולה להזיז דברים. אבל היום שוב לא התאפקתי ורבנו. מחר הוא יוצא למילואים ואני יודעת שזה היום האחרון שאנחנו מתראים (מבחינתי, כי אני עוזבת), ובגלל זה התפרצתי.. אני יודעת שזו היתה טעות. אני לא חושבת שהוא קולט את הקטע שאני הולכת להעלם והוא ממשיך להיות אדיש.. אני חד משמעית אומרת שאני לא רוצה יותר אבל יש בי צד (חזק קצת) שעדיין רוצה להיות איתו.... המשחק שלו - זה הדבר היחיד שמשגע אותי.. חשבתי שאנשים מתבגרים באיזשהו שלב בחיים.. לא יודעת מה עכשיו ..
