יונתן כועס עלי

[הילהל]

יונתן כועס עלי ../images/Emo46.gif

יונתן הסתגל היטב לעובדה שהוא רואה אותי רק החל מ 18:00 בערב. אבל אתמול קרה שחזרתי ב 20:00. ויונתן כעס. מאוד כעס. בשעתיים שהיו לנו עד שנרדמנו הוא הכה ונשך, השתולל וצרח. היה נורא. נכון, בקרוב נעבור דירה ואני אחזור הביתה מהר וקל יותר. אבל הזהירו אותי שיש כאן מצבי לחץ, שבהם יקרה ש"אתקע" בעבודה גם עד שעות מאוחרות ביותר. ואני לא רוצה שכל פעם שיקרה משהו כזה - אני אעבור ערב/לילה זוועתי בבית. וודאי שלא רוצה לגרום ליונתן קושי רגשי. איך עוזרים לו ולי? אני רק אספר שיונתן היה בסיום 3 ימי מחלה (אחד מהם אני הייתי איתו בבית ושני האחרים עם אבא). ושאבא שלו השקיע המון בכייפים ופעילויות איתו אתמול, ודיווח שהילד היה מאושר ונעים עד הרגע שבו נכנסתי הביתה, ואז הוא הפך את עורו.

 

[nanad]

הוא עובר עכשיו הרבה שינויים

ומתרגל למצב חדש. אני מאמינה שברגע שתכנסו כולכם לשיגרה, הוא יהיה פחות נסער מזה שלפעמים את מגיעה מאוחר.

 

[אפרתש]

../images/Emo24.gifכלכך קשה

העובדה שהוא מאד נהנה עם אבא עד שהגעת יכולה אולי להוריד מיסורי המצפון שלך. זה לא שהוא סבל כל הערב. רק שכשאת הגעת, היה חשוב לו להבהיר לך כמה הוא התגעגע, ובגילו בכי וצרחות ומכות הם עדיין חלק מרכזי מאמצעי הביטוי שלו. מה שאנחנו עושים כשהילדה מתגעגעת לאבא או אמא זה טלפון. בדרך כלל זו שיחה שמתחילה בקול בוכין "אבא... אני מתגעגעת....

", אבל אחרי כמה דקות זה הופך לשיחה שבה הילדה מבטיחה לעשות הפתעה (ציור או משהו כזה), או מסכמים מה היא תעשה עד שההורה הסורר יגיע הביתה (תירדם על הספה בסלון והוא ייקח אותה למיטה, למשל). לפי מה שזכור לי, יונתן כבר מסוגל לשיחות טלפון. ועם הזמן הוא ילמד יותר ויותר לבטא את רגשות הגעגוע במלים ולא בהשתוללות. ועם הזמן הוא יתרגל לסדר החדש, ויזכור שגם כשאת חוזרת מאוחר את חוזרת.

 

[הילהל]

את זה דווקא עשינו

ובטלפון הוא סיפר לי ש"אני עם אבא בבית, זה כיף". ואחה"צ הוא דיווח "הכנו עוגיות, אני אתן לך עוגיה טעימה כשתחזרי". ככה שלאבא שלו יש איטואיציות טובות לגבי מה לעשות. אבל כנראה שזה לא הספיק בכל זאת...

 

[maya100]

את לא היית כועסת?!

תראי, אני מאוד מבינה את הרצון לבוא הביתה ולמצוא ילד שמח ומאושר א-ב-ל, אני חושבת שצריך להיות ריאליים ולהבין שכן, המצב החדש קשה ליונתן והוא יהיה לו קשה יותר ככל שתעבדי יותר ימים כאלו. אני משערת שב long run הוא יתרגל אבל כרגע הוא מביע כעס ועצב ואני חושבת שהדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות זה לשקף ולהכיל את הרגשות האלו ולתת להם מקום (ואולי גם לספר לו עד כמה את עצובה שלא ראית אותו כל היום וכמה התגעגעת אליו). חבל לפתח ציפיות לא ריאליות ואח"כ להתאכזב. התגובה שלו הוא הכי טבעית והגיונית שיש (ואת יודעת מה? תארי לך איזה צביטה בלב היתה לך אם היית באה ורואה שבכלל לא הזיז לו שלא היית שם...נכון?) שולחת לך בלי קשר

. אתם עוברים תקופה לא קלה וכל אחד מכם משלם איזה מחיר. מקווה שתתחזקו מהביחד ובטוחה שתנצלו את הסופ"ש לגיבוש והמון פינוקים.

 

[הילהל]

רק בעיה אחת קטנה

חזרתי מותשת פיזית ונפשית. אחרי 14 שעות מחוץ לבית ביום הראשון של הווסת. ואחרי "שיחת הבהלה" מהבנות במשרד על מה שמצפה לי בתקופות הלחוצות יותר. פשוט לא הייתי מסוגלת להכיל ולשף. רק המאמץ לא לפרוץ בבכי או בצעקות היה קשה מספיק. אולי גם אני צריכה להתרגל? אל תשכחי שאני אחרי שנתתים וחצי של חצי משרה, ועוד חודשיים של ישיבה בבית... מתרגלים אי פעם?

 

[לאה_מ]

../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif

מתרגלים מהר יותר ממה שאת חושבת...

אני מאד מתחברת למה שמאיה כתבה - גם מבחינת הציפיות שלך, וגם משום, שלדעתי צריך לתת ליונתן מקום לבטא את התחושות שלו - את הכעס שלו, את האכזבה מזה שאת לא נמצאת, את התסכולים שלו... טוב שהוא מרגיש בנוח לבטא זאת איתך, טוב שהוא לא מרגיש שהוא חייב לרצות אותך במידה כזו שהוא יעמיד פנים שזה בסדר מבחינתו שחזרת כל כך מאוחר, טוב שאתם מאפשרים לו להוציא את זה. אני חושבת שמה שאת צריכה לעשות זה באמת שיקוף, אמפתיה והכלה. אין לך, כרגע, פתרון אחר. ובנימה אישית, אני התחלתי ללמוד השבוע, וזה אומר, שבמשך כל השבוע אני הולכת בבוקר לעבודה, נוסעת ישר מהעבודה לאוניברסיטה, וחוזרת הביתה בסביבות 21:20. למרות שרק התחלתי, הילדים כבר הביעו מחאה, ושירה אפילו אמרה ש"זה לא טוב למשפחה שלנו שאת לומדת". אני ניסיתי בהתחלה להסביר לה, שזה לא לכל כך הרבה זמן, שבטווח הארוך זה טוב לנו, שזה גורם לי הרבה סיפוק ולכן בסיכומו של דבר זה טוב גם למשפחה... עד שהבנתי שמה שאני בעצם צריכה לומר הוא רק "אני מבינה שאת מאד מתגעגעת ועצובה שאני לא בבית". כל כך פשוט. או שלא. בכל אופן, אתמול היא ציירה לי ציור לאוניברסיטה, שאני לוקחת איתי, וגם עשינו שיחת טלפון בהפסקה שלי. אני אנסה בשבועות עמוסים לקחת אולי יום חופש מהעבודה, כדי להיות עם הילדים בבוקר, אבל ברור לי לחלוטין, שהילדים רוצים להיות איתנו כמה שיותר - וזה רצון לגיטימי לגמרי - ובחלק מהזמן הוא אפילו לא מתנגש עם הרצונות שלנו. איפה שיש התנגשות, זה תפקידנו למצוא את האיזון ולהכיל את הקושי (של כולנו. זה מה שהופך אותנו לאמהות, לא?).

 

[הילהל]

העלית לי מחשבה

כל ילדותי בערך ההורים שלי התחלקו, כך שכל פעם אחד עסוק מאוד והשני "הורי" מאוד. פעם אבי ערך שבועון ונטה להעלם לימים ארוכים. פעם אמי למדה בטכניון (ואנחנו מבאר-שבע!). עבורי זה היה מצוין - נהנתי בכל פעם עם ההורה שהיה יותר בבית, ניצלתי זמן איכות עם השני, ואין לי זכרונות לא נעימים מהתקופות האלו. אחי, לעומתי, זוכר את תקופת הלימודים של אימי כמשהו נוראי, ועדיין מזכיר לה ומאשים. אולי ציפיתי שיונתן ידמה לי ולא לאחי? הרי הוא "שלי"... אני אנסה להתכונן טוב יותר לימים כאלה להבא. לפחות ברמה של הציפיות שלי כשאני חוזרת הביתה. ואקווה שיונתן ילמד להכיר את הצדדים החיוביים של העבודה שלי (למשל העובדה שבד"כ שקט כאן בתקופות שהוא בחופשה, וכשזה ישתלב עם המגורים הקרובים יותר לכאן - זה יתן לנו שפע זמן יחד).

 

[maya100]

משערת שכן

תראי, למען הגילוי הנאות מאז שאביגיל נולדה עבדתי בד"כ עד 16:00. אמנם בשנה וחצי הראשונות שלה היו ימים לא מעטים שבהם נאלצתי להישאר עד מאוחר אבל אלו היו היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל וגם, אני מאמינה שיש שוני רב בין תינוק בן שנה ובין ילד בן 3 במידת ההבנה (וכמובן יכולת ביטוי הקושי) שאמא איננה. דווקא בסימסטר האחרון למדתי יומיים בשבוע אחה"צ אבל אביגיל עדיין נאספה על ידי מהגן ורק לאחר מכן הועברה לרשות אבא לכמה שעות. זה לא קל. זה ברור ואני חושבת שלקחת את זה בחשבון כשבחרת את העבודה. ונכון, לשניכם קשה בסיטואציה כזאת באותה מידה (אולי לך יותר כי את מרגישה אחריות על הרגשות של יונתן אבל זו הרי לא תחרות...) ובכל זאת את זו שצריכה להיות ההורה. זה לא אומר אגב שאסור לך לבכות (למה באמת?!) - גם לך קשה וגם את מתגעגעת. וחוצמזה את תמיד יכולה לבכות אצלינו

בשביל זה אנחנו כאן

 

[דסי אשר]

כן, הילה, גם את צריכה להתרגל...

הי, אני תמיד מסבירה להורים, שההסתגלות של הילד שלהם למסגרת, לא קלה, לא רק משום הפרידה, אלא גם משום שכל הסתגלות לדבר מאד חדש, דורש כוחות, ואני מדגימה זאת בשיבה לעבודה, בכניסה למקום עבודה חדש. ועוד רציתי לומר: רגשי האשם שלך, מול המצב, מול ביטויי הקושי של יונתן - רק החריפו את התמונה, את המצב הרגשי של שניכם. אילו היית יכולה לעבוד על עצמך, שאכן קשה לו, והוא מבטא בגופו ובקולו את הקושי, אבל עובדתית הוא לחלוטין לא מוזנח, היית עוזרת לו ולך מאד. שוב חזרה לנושא ההסגתלות: אני אומרת להורים, בראשית השנה, שלילד קשה יותר מלכולם, אבל על ההורים להרגיש, ולהעביר לילד שהם סומכים עליו שיתמודד. כאשר הורה מתקשה להכיל, אפילו בלי מילים- את הקושי של הילד, הילד יתקשה עוד יותר בהסתגלות... דסי

 

[אבא גאה]

עוד רעיון קטן

בשיחות הטלפון ביניכם לפני שאת שבה הביתה, שוחחי איתו גם על הדברים שהוא עושה וגם תגידי לו כמה שהיית רוצה להיות בבית איתו אבל את חייבת לעבוד עוד קצת .....וכשאת תגיעי הביתה תביאי איתך גלידה / עוגיות שהוא אוהב / מתנה קטנה.... זה יהפוך את הציפיה לנסבלת ואת ההגעה שלך לשמחה אמיתית.... זה בינתיים עד שתתרגלו.

 

[הילהל]

אני חוששת מ"שוחד"

חוששת שיתרגל. חוששת מהמסר שעובר - כאילו שאני עושה משהו לא בסדר וצריך לפצות עליו. שתיים מהעובדות במשרד הציעו לי לנסות לכוון כך שימים עמוסים בעבודה יהיו ימים לא שיגרתיים שלו (ימים של ביקור של סבא או סבתא, אחה"צ של בילוי בבריכה). הן טוענות שכך התחושה היא יותר של "לא ראיתי את אמא כי עשיתי משהו מיוחד היום" ולא "אמא לא הגיעה". קצת מסובך, אבל אם הבעיה לא תהיה מאוד תדירה - נראה לי שאני אנסה את הרעיון הזה.

 

[אבא גאה]

בכלל לא שוחד

תלוי איך מציגים את זה. הכוונה היא רק שיעבור עליכם ערב נעים עד שהמצב כבר לא יהיה חדש כ"כ. אפשר לומר :"אתה יודע מה נורא בא לי? איך בא לי לשבת איתך ביחד ולאכול גלידה, אתה יודע מה? אני אקנה גלידה בדרך הביתה" בכלל לא שוחד או פיצוי.... ואפילו אני אומר לילד לפעמים "היום בחנות ראיתי אבן קסומה בצורת לב ומיד ידעתי שאתה נורא תאהב אותה, אני אתן לך אותה בערב....." שוב, זה לא שוחד בכלל ואין קשר בין זה לבין כך שאת לא בבית עדיין, אבל יעשה את הערב נעים יותר. בדוק.

 

[צימעס]

כיוון דומה, בלי אלמנט של "שוחד"

לדבר בטלפון על מה תעשו בערב בבית - משחק שהוא אוהב, סיפור שהוא יבחר וכו' בעצם - זה יכול להיות טוב גם אם סתם מזכירים את השגרה של הערב או של חזרתך הביתה. (אני אבוא, אתה תפתח לי את הדלת, אני אחבק אותך...)

 

[לורליי43]

ואם זה לא רק כעס, אלא פשוט ביטוי

הקושי שלו, זה היה משנה את ההרגשה שלך? במיוחד בגלל שהוא בסיום מחלה ואז הוא מגיב יותר בעצמה. זה מזכיר לי דיונים שבהם האם מספרת שהילד נפלא עם כולם ורק איתה הוא מוציא כעסים ותסכולים. או שכשבאים לקחת ילד מהגן, אז למרות שהוא היה מאושר ושמח כל היום, רגע הפגישה עם אמא הוא רגע של בכי. אני לא בטוחה שהתרגום הנכון הוא שהוא "רק כועס עלייך". יכול להיות שהוא מבטא את הקושי שלו בצורה כזו. לדעתי, את רק צריכה להיות שם בשבילו, אפילו לא בהכרח לנסות לעשות יותר מדי. תני לו תקופת זמן, גם להחלים מהמחלה, אולי קצת תמציות פרחי באך לעידוד. אולי כשתגורו יותר קרוב למקום העבודה הוא יוכל לבוא לבקר אותך במקום, לבוא לקחת אותך הביתה, לראות איפה את עובדת- ולא רק "איפה את נעלמת לו".

 

[הילהל]

זה בהחלט משנה - תודה

האמת היא שפשוט לקחתי את המילים שלו כפשוטן. ואני חושבת שכן, באיזשהו מקום הוא בהחלט כועס עלי. הרי אין לו מושג אילו מאבקים כלכליים ניהלנו בחודשים האחרונים, והוא לא מודע להבדל האדיר ברווחה שנרגיש בקרוב. וזה פשוט כי לא נתנו לבעיות הכלכליות לנגוע בו. כל מה שהוא רואה זה את ההשפעות השליליות בנתיים. אבל בהחלט עוזרת לי המחשבה שהוא יכול להיות אמיתי איתי ולהרגיש נוח להוציא את הכאב והקושי. תודה.

 

[dana3111]

../images/Emo24.gifאני מהאמהות שאמורות להיות

מאושרות מהילד שלהן, שכאשר הוא רואה אותן, הוא מרגיש מספיק בטוח להוציא את כל הכעס שבעולם לידן...אוף כמה זה קשה....ואצלי זה על בסיס יומי!!!! פעם אחת בגן ועוד פעם או יותר במשך אחה"צ/ערב/לילה....וזה הי לפני שילדתי וגם עכשיו, עם החמרה אחרי הלידה....אני פשוט כבר לא "מתמוטטת" מכל התפרצות כזו, מכילה, יושבת ליד, עושה שיקופים, וזה עובר, חה שנקרא התרגלתי, (בעלי עוד לא וזה החלק הקשה יותר...), ומאמינה שזה יעבור..... כלומר יכול להיוןת שתצטרכי לקבל את זה שאת חוטפת קיטונות...ושהערבים יהיו משהו פחות נחמד, אני כל פעם עצובה מזה שבשעה/שעתיים שאני מצליחה לפנות רק עם מור הוא עסוק בלצרוח עליי.....אבל אין פה שיקולים רציונליים. אז יכול להיות שזה יהיה לתקופת מה - מה שיקרה, ואולי באמת הוא יתרגל בצ'יק ואז הכל יהי כרגיל. אולי זה רעיון לא טוב, אבל אפשר להסביר לו למה את מתעכבת, בשפה שתהיה לו ברורה, ואולי הוא לא יכעס פחות אבל הוא ידע מה קורה. וסליחה על האורך....