אחרי מלחמת ששת הימים החל לעבוד המאייר פאול קור על ספר ילדים
שעוסק בהפיכת העולם למקום שמח יותר. אלמנתו מסבירה מדוע רק עכשיו יצא הספר בגרסתו המקורית....
ז'נאן בסול ל'הארץ': "
"פעם נץ אחד חשב: די נמאס לי המצב. אותי בכלל לא אוהבים, בגללי כולם רבים. לא רוצה עוד מלחמות. אשתנה — רוצים לראות? לבש כפפות, פרצוף שינה... (הופכים דף) והופ! הפך להיות יונה".
כך נפתח "יונה ונץ", ספרו של המאייר והמעצב פאול קור, שיצא החודש בהוצאת זמורה ביתן דביר. הספר מעוצב בסגנון גזרי נייר שהדימויים בו משתנים, עם כל הפיכת דף, מדימויים מלחמתיים ושליליים לדימויים שמחים ומועילים: הנץ נהפך ליונה, הטנק נהפך לטרקטור, המטוסים לפרפרים והמשחטות למפרשיות.
את תהליך יצירתו של "יונה ונץ" שיצא החודש, 16 שנה לאחר מותו של קור, הוא התחיל אחרי מלחמת ששת הימים. "הוא היה עסוק בפרנסת המשפחה ולא היה לו זמן להוציא את הספר", מסבירה אלמנתו, פנינה קור, שהיתה מורה לציור. "הוא עבד בציור בולים, עיצוב עטיפות ספרים, כרזות, פוסטרים רשמיים ופרסומות". אך שרשרת המלחמות שעברה על ישראל לא נתנה לצייר מרגוע מצלליו של אותו פרויקט, שעסק בהולדת השלום מתוך המלחמה. "אחרי מלחמת יום כיפור הוא צייר את ספר הנץ, אך שוב הספר לא יצא משולחן עבודתו", מוסיפה קור, "במלחמת לבנון הראשונה בן של חבר שלו נהרג וזה איכשהו גרם לו להשלים את הספר. אמרתי לו אז 'זו יצירת מופת. אני חייבת להוציא אותה לאור'. הלכתי עם החומרים להוצאת כתר והספר יצא לאור. 'סיפורי הנץ' קראו לו".
עם הזמן הספר עבר לא מעט עיבודים. בגרסה הראשונה הוא עוצב באמצעות גזירי נייר. בגרסה השנייה, אחרי מלחמת יום כיפור קור צייר את הדימויים בצבעי מים, ואת הגרסה שיצאה בשנות ה–80, "סיפורי הנץ", הוא צייר באמצעות צבעי פסטל. "בכל פעם היצירה יוצאת אחרת", אומרת קור. "מרעיון אחד אפשר לייצר אינספור ציורים. הזמנים משתנים וגם הציור משתנה לפי תקופות ולפי הזרימה של החיים. אחרי מותו התחלתי לסדר את הדברים שלו ומצאתי את גזירי הנייר המקוריים", היא מוסיפה, "החומרים שבו את לבי וחשבתי שכדאי להוציא אותם שוב כספר, והפעם בגרסה המקורית עם גזרות הנייר".
"הספר הזה מאוד מיוחד והוא תמיד תפס אותי. גם בגלל הסגנון וגם בגלל הרעיון והעיסוק במלחמה, שלום, איבה ושנאה. סוגיות שחשוב לעסוק בהן", אומרת יעל גובר, עורכת ספרי הילדים בהוצאת זמורה ביתן דביר, "אלה נושאים שקשה לעסוק בהם כי אין עניין בלייצר ספרי ילדים דידקטיים או שטחיים. אבל צורת העיסוק הזאת מעבירה את המורכבות במסר ומראה שהרע והטוב הם חלקים אינטגרליים מהחיים, מסר חשוב להעביר לילדים". גובר לא שינתה הרבה מהטקסט בספר הישן, והשינוי המשמעותי היחיד שביצעה הוא הוספת סימן שאלה למשפט האחרון בספר: "היונה מעל חוגגת, אבל טיפ־טפה דואגת. נץ אי שם אולי ארב לה, נץ אחר עכשיו אויב לה. נץ יונה, יונה ונץ — זה ספור שאין לו קץ?"
"ברור שאנחנו רוצים שדברים ישתנו אבל האם זה אפשרי?", אומרת גובר, "קור מציע פה אופציה, כחלק מאותה מורכבות. המשחק בגזירים מביע שאלה: האם זה אפשרי לחולל שינוי? והתשובה היא כן, אבל לא חד משמעית כי הרע קיים ואי אפשר לברוח ממנו. הנץ שמסמל את המלחמה תמיד יהיה שם. אבל בלי סימן השאלה הילד מקבל תמונה פטליסטית שאין סוף לרוע ושאין מה לעשות. אני לא בעד להגיד לילדים שאין רע בעולם אלא לחנך אותם לשאוף לטוב".
ולמה בכל זאת בחרתם לפרסם אותו עכשיו?
"אנחנו בקשר עם פנינה (קור) ומדי פעם היא שולפת דברים שהוא התחיל ולא סיים או דברים שלא פורסמו ומציעה לנו אותם. ההחלטה לפרסם את הספר היא לא רק מחווה אמנותית; לספר יש חשיבות גדולה, אנחנו חיים בתקופה איומה, וזו דרכנו להביע עמדה. את פאול קור כולם מכירים, הוא לא פרסונה אולטרה־שמאלנית שאנשים יפחדו להכניס את ספריה הביתה. קור הוא מאייר שיש עליו קונצנזוס, דבר שמקל על החדרת המסרים האלה לכלל שכבות האוכלוסייה ולא רק להורים שמאלנים בתל אביב. זה מה שמשך אותנו בספר. זה לא שחיפשתי בנרות ספר אנטי־מלחמתי אבל הבנתי שנפלה לידי הזדמנות".
"את הספר הזה צריך לשלוח לטראמפ", אומרת קור, "זה ספר מרגיע, אנטי־מלחמתי, עם מסר של שלום".
חיים בצל המלחמה
פאול קור נולד בפריז בשנת 1926, לשם היגרה משפחתו מפולין. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גויס אביו לצבא הצרפתי. שנה לאחר מכן, עם פלישת הנאצים לצרפת, נתפס בפשיטה על פריז, נשלח למחנה דרנסי ונרצח. שנה אחר כך הבריחה האם את הילדים לניס ומשם ברחו לז'נבה, שם הם חיו ארבע שנים בבית ילדים עד תום המלחמה. אחרי המלחמה, בלחצה של אמו, למד ב"אקול זה בוזאר" בפריז, בית הספר הגבוה לאמנות, במשך שנה אחת. ב–1948 עלה ארצה והצטרף להגנה. הוא נפטר בשנת 2001, בן 75.
"הוא היה ילד של מלחמה. הוא גדל בה והיא ליוותה אותו לאורך כל חייו", אומרת קור. "לפני כמה שנים קרובת משפחה רחוקה שלו מצאה במרתף בביתה בצרפת מזוודה שלו שאיכשהו התגלגלה אליה. במזוודה היתה מחברת שלו מגיל 13, שם הוא צייר אווירונים מפציצים סירות, מטוסים עם צלב קרס, וטנקים ששועטים בתוך ההמון. המלחמה עשתה לו זעזוע ופחד שלא עזבו אותו. הוא היה מאחסן את הציורים במחסן בכפר סבא כי פחד שתפרוץ מלחמה שבה יפשטו לנו על הבית בתל אביב וייקחו לו את הציורים".
קור כתב ספרי ילדים, שעל כתיבתם אמר שהיא כמו "לחולל נסים". מבין הספרים שאייר היו "מראש ועד זנב", "הדג שלא רצה להיות דג", "הפיל שרצה להיות הכי", ו"כספיון הקטן". לדברי קור, הוא צייר הרבה למבוגרים אבל הספרים שכתב היו ספרי ילדים. "היתה בו ילדותיות מסוימת והיה לו המון חוש הומור. הוא היה מדבר מעט אבל כשהיה פותח את הפה היה מטיל פצצות של הומור".
הוא היה רק מצייר?
"ממש לא. הסיפורים אצלו התחילו מהציורים, הוא היה מצייר ואחר כך מחבר את המלים והמשפטים לציורים. יש שמועה כזו שהוא לא כתב, אבל זה לא נכון. היו לו משכתבים כי בכל זאת עברית לא היתה שפת אמו אבל הוא בהחלט היה כותב. לכל ספר אני מארגנת עכשיו תיבה ואני מוצאת דברים מדהימים. את הכל אני מתכוונת לפרסם, או לפחות להביא לתודעה".
את גם היית מציירת?
"לא. אני הייתי כלום לצד הכישרון הגדול שלו. כשהייתי מציירת הוא היה כותב לי 'לא מספיק' על דפי הציור, אז הפסקתי לצייר".
חיית בצלו כל השנים האלה.
"מה פתאום. אני גידלתי שני ילדים. אמנות לא עושה כסף, את הפרנסה של המשפחה אני השלמתי".
,העולם שקט רגוע "שב השקט לעולם ""טוב שיש יונת שלום" . .
