"יונה ונער" \ "אור" ../images/Emo141.gif
אתמול סיימתי את קריאת "יונה ונער", החדש של מאיר שלו, בתחושה מסוימת של חמיצות. אחרי "בביתו במדבר" ו"פונטנלה", שחשבתי שהם מצויינים, הספר הזה הוא נסיגה, לטעמי. בפרוזה שאני קורא, אני מבחין בין פרוזה שרירית, תמציתית ואפקטיבית, לבין שכבות השומן: תיאורי טבע נמלצים, מונולוגים פנימיים מלאי התמוגגות עצמית, ולהבדיל, תיאורים פיוטיים מגוחכים להפליא של התחושות שעוברות בראשם של אנשים כשהם עושים אהבה, או משתמשים בסמים משני תודעה, או נוטים למות. בפרוזה העברית, יהושע קנז מייצג בעיניי את השרירים ודוד גרוסמן את שכבת השומן. לתחושתי, מאיר שלו נע בין שני הקטבים האלה. ברומנים שאהבתי, הוא מתקרב לקנז. ב"עשו", למשל, הוא מתקרב לגרוסמן. עוד נקודת דמיון בין "עשו" לבין "יונה ונער" הוא מיחזור מוטיבים: האח הפורה מול האח העקר, האח הרצוי מול האח הדחוי. לזכות "יונה ונער" אומר, שנעדרות ממנו דמויות פנטסטיות, כאלה שחוננו בכח שרירים אגדי, או בנעורי נצח, או באינטואיציה מופלגת. בספר הזה, כל הדמויות הן בגודל אדם, וחלקן אפילו דמויות מורכבות, כאלה שקשה לומר עליהן אם הן מהטובים או מהרעים. במיוחד אהבתי את דמותו של הקבלן הרומני משולם פריד, דמות שהזכירה לי אנשים מהמשפחה שלי ומחוג החברים של אבי המנוח. אתמול בערב הקרינו בכבלים את "אור", סרטה של רונית ידעיה. למי שלא שמע, הסרט מספר את סיפורה של אור, תלמידת תיכון במרכז תל אביב, שנאבקת להוציא את אמה מעיסוקה כיצאנית, ובסוף הסרט מגיעה בעצמה לעולם שירותי המין בתשלום. הסרט עשוי בסגנון ריאליסטי מאד: רובו בתוך חדרים סגורים, וגם כשהוא יוצא החוצה, זה רק לרחוב התל אביבי המאובק והמתקלף, סביבות אלנבי – המלך ג'ורג'. תל אביב של ידעיה אינה ססגונית ושוקקת חיים כמו בסרטי קישון וזוהר או בסרטוני הפרסומת של הערוצים המסחריים, וגם אינה מכושפת ומיסתורית כמו בסרטים של עמוס גוטמן. תל אביב של "אור" דומה לעיר שרואים לפעמים בסרטי התעודה בערוץ 8 ובמהדורות החדשות: צהבהבה, תועלתנית, עילגת. תנועות המצלמה פשוטות, והפסקול כמעט שאינו מורגש. הסרט כולו מונח על התסריט הרזה והאפקטיבי, ועל המשחק המרשים מאד של דנה אבגי. עוד אומר שבעיניי, זה אינו סרט פוליטי מובהק. הגיבורה שלו מגיעה למכון הליווי בגלל עזובה רגשית, ולמרות שיש מי שמנסה להושיט לה יד תומכת. הוא מציג בעיה שלא תיפתר באמצעות חקיקה מהפכנית או פתיחת חוגים חדשים בפקולטות למדעי החברה. משום כך הוא סרט מעניין.
אתמול סיימתי את קריאת "יונה ונער", החדש של מאיר שלו, בתחושה מסוימת של חמיצות. אחרי "בביתו במדבר" ו"פונטנלה", שחשבתי שהם מצויינים, הספר הזה הוא נסיגה, לטעמי. בפרוזה שאני קורא, אני מבחין בין פרוזה שרירית, תמציתית ואפקטיבית, לבין שכבות השומן: תיאורי טבע נמלצים, מונולוגים פנימיים מלאי התמוגגות עצמית, ולהבדיל, תיאורים פיוטיים מגוחכים להפליא של התחושות שעוברות בראשם של אנשים כשהם עושים אהבה, או משתמשים בסמים משני תודעה, או נוטים למות. בפרוזה העברית, יהושע קנז מייצג בעיניי את השרירים ודוד גרוסמן את שכבת השומן. לתחושתי, מאיר שלו נע בין שני הקטבים האלה. ברומנים שאהבתי, הוא מתקרב לקנז. ב"עשו", למשל, הוא מתקרב לגרוסמן. עוד נקודת דמיון בין "עשו" לבין "יונה ונער" הוא מיחזור מוטיבים: האח הפורה מול האח העקר, האח הרצוי מול האח הדחוי. לזכות "יונה ונער" אומר, שנעדרות ממנו דמויות פנטסטיות, כאלה שחוננו בכח שרירים אגדי, או בנעורי נצח, או באינטואיציה מופלגת. בספר הזה, כל הדמויות הן בגודל אדם, וחלקן אפילו דמויות מורכבות, כאלה שקשה לומר עליהן אם הן מהטובים או מהרעים. במיוחד אהבתי את דמותו של הקבלן הרומני משולם פריד, דמות שהזכירה לי אנשים מהמשפחה שלי ומחוג החברים של אבי המנוח. אתמול בערב הקרינו בכבלים את "אור", סרטה של רונית ידעיה. למי שלא שמע, הסרט מספר את סיפורה של אור, תלמידת תיכון במרכז תל אביב, שנאבקת להוציא את אמה מעיסוקה כיצאנית, ובסוף הסרט מגיעה בעצמה לעולם שירותי המין בתשלום. הסרט עשוי בסגנון ריאליסטי מאד: רובו בתוך חדרים סגורים, וגם כשהוא יוצא החוצה, זה רק לרחוב התל אביבי המאובק והמתקלף, סביבות אלנבי – המלך ג'ורג'. תל אביב של ידעיה אינה ססגונית ושוקקת חיים כמו בסרטי קישון וזוהר או בסרטוני הפרסומת של הערוצים המסחריים, וגם אינה מכושפת ומיסתורית כמו בסרטים של עמוס גוטמן. תל אביב של "אור" דומה לעיר שרואים לפעמים בסרטי התעודה בערוץ 8 ובמהדורות החדשות: צהבהבה, תועלתנית, עילגת. תנועות המצלמה פשוטות, והפסקול כמעט שאינו מורגש. הסרט כולו מונח על התסריט הרזה והאפקטיבי, ועל המשחק המרשים מאד של דנה אבגי. עוד אומר שבעיניי, זה אינו סרט פוליטי מובהק. הגיבורה שלו מגיעה למכון הליווי בגלל עזובה רגשית, ולמרות שיש מי שמנסה להושיט לה יד תומכת. הוא מציג בעיה שלא תיפתר באמצעות חקיקה מהפכנית או פתיחת חוגים חדשים בפקולטות למדעי החברה. משום כך הוא סרט מעניין.
