יומן פסיפס אישי - פרק ו'
המשפט - תיאטרון הדמויות בתוך ראשי אני מסתובבת זה מספר ימים עם תחושה של "כשל כוחי". אין לי כוח בידיים, בגוף. הראש שלי קודח מרעיונות ואילו הגוף עייף, דואב, לא תומך. מה קורה לי? בשבת מרחתי רובה על החלק הרביעי שטוייח אל הבטון. החלק הוא גדול. מרחתי רובה רק על חלק קטן ממנו. אחרי שעות של ישיבה על הבטון בשמש וגירוד החומר מן האבנים גופי דאב, הגב כאב, כף יד שמאל חלשה. בחולשתי נפתח המסך מעל תיאטרון הדמויות של חיי. הופיעה הרופאה. משקפיים על חוטם ארוך, גביני עיניה צפופים. "קרפל טנל סינדרום" היא מסננת מתחת למשקפיה. "מה" – שאלתי. "תסמונת התעלה הקרפלית" הסבירה היא בחוסר רצון. "אהה" הנהנתי. – עכשיו הכול ברור. זה בעברית. "דוקטור - בקשתי - מה קרה לי? מה החולשה הזאת בכף היד. אני לא מסוגלת להחזיק כוס מים ביד". תוך כדי שיחתנו העלומה אני חושבת שבעצם, מי זאת הרופאה הזאת? ד"ר נעמי לזר? ממתי היא קבלה הסמכה לרפואה? אני מכירה אותה. נכון שאבא שלה היה רופא. וסבתא שלה ידעה הכול. אבל זו.., לא ידוע לי שלמדה מדיצינה בכלל. לקחתי שליטה על המצב, הורדתי אותה מעל במת התיאטרון והכנסתי קצת היגיון למחזה. אמרתי לעצמי, "נעמי שימי לב, כנראה שבזמן העבודה המרובה נשענתי על כף יד שמאל ותעלת העצב המוליכה לכף היד נסתתמה לה. התוצאה – שיתוק קל בכף היד. לא נורא." הנה השתלטתי על האבחנה הרפואית המפוקפקת ונתתי לי את המרשם לתרופה. מ נ ו ח ה! התרוממתי מעל הבטון. תחושה של חוסר סיפוק אפפה אותי. חוסר שביעות רצון מעצמי, מהתוצאות ובטח שלא הייתי מרוצה ממצבי הגופני. ואז מופיעה על במת התיאטרון דמות חדשה. הדמות נראת כמוני, רק מאוד ביקורתית ומאוד לא מרוצה. אני שומעת אותי אומרת: "מה קורה איתי? יש לי משימה. אני חייבת לסיים את מריחת הרובה והגירוד כדי לשמור על אבני הפסיפס מפני אבק, מים, לכלוך, גשם... לא השלמתי את המלאכה. רק חלק מהגזרה שהדבקתי לבטון מכוסה ברובה, והשאר סתם אבנים מודבקות חשופות ללא הגנה. יצירתי מופקרת לפגעי הטבע, לחסדי הרוח, האבק והחול ולעלי הזית הנושרים... "מה זה אני חלשה כל כך? מה זה צריך להיות שאין בי כוח לעשות את הנדרש? - צריך להתמסר לעבודת הנמלים של מריחת הרובה, ייבושה, גירוד, קילוף, ניקוי וגילויי אבן ועוד אבן." אני שומעת אותי ממשיכה לטחון ולרטון: "אני צריכה... אני מוכרחה... אני לא יכולה לעזוב עכשיו..." לא נעים לי להתבונן בה. היא מפעילה עלי לחץ של נוגש אכזר, דוחף לעשייה ללא רחם. כל גופי מתמרד. מתנגד ללחץ האינטנסיבי שהרוטנת הזאת מפעילה עליו. והגוף שלי – הולך ושוקע. אני מעיזה לענות לה "מה את רוצה ממני? די, לא יכולה עוד לשבת מכופפת. היד כואבת הכתף, הצוואר. כבר שעות שאני עובדת. אולי מספיק?" הגוף שלי אמר את שלו. מנוחה! בעצם הוא אומר כבר שעות ואני לא שומעת. והביקורתית על במת התיאטרון ממשיכה בשלה: "זנחת את המשימה ה"דחופה" מבלי להשלים. נשברת" אני שמה לב שעל הבמה מתארגנת תפאורה של בית משפט. אוירה כללית עוינת. אני נקראת לבית משפט של מעלה. במעלה עמוד השדרה שלי, בתוך ראשי. השופט עולה על הבמה, עושה כניסה. מתיישב לו על כס המשפט. שופט גדול שמן, נפוח וחכם, צודק ובעיקר צדקני, יודע הכל. הוא דורש ונואם. הוא מדבר על מוסר עבודה על מה נאה ומה יאה ובעיקר מה לא. והוא לא מרוצה ממני. הוא מטיף לי הטפה נמרצת על אמות המידה הנרפות שלי. הוא היה מצפה ממני ליותר... " נעמי , את מפקירה את החלום שלך! ככה לא נראית דבקות במטרה! איך את יכולה להרשות לעצמך?!" לפעמים השופט נראה כמו דמות המורה הסדיסט מתוך הסרט "החומה" של הפינק פלויד. ולפעמים הוא נראה ככה אני לא אוהבת את המשפט הזה. בכלל, אני לא סובלת את השופט הזה. מי הזמין אותי למשפט הזה? מה פתאום אני כאן? איך זה קרה שהוא זימן אותי אליו לדיון? מי הוא בכלל? ומה קורה איתי! רציתי לעזוב. רק לא ידעתי איך. ואז ראיתי אותה מגיעה. עולה על הבמה. היא כולה רכה, לבנה. חיוך אוהד על פניה. בכלל לא מתייחסת לשמן הנפוח הזה. היא נגשת ישר אלי. "בואי אלי מתוקה, בואי אקח אותך לנוח. בואי מחל נפשי, כמה שאת עייפה. בואי תני לי יד, ולכי להתקלח. את כולך מלאה אבק. מגיעה לך קצת מנוחה. בואי נעמיל'ה" היא לוקחת אותי בידה וביחד אנו פוסעות אל מחוץ לתיאטרון האימים הזה. המסך יורד. עליתי לחדרי למעלה. התקלחתי. נשכבתי על הספה. נחתי. אהה...האחחאההה... מנוחה מבורכת. כמה נעים בגב. בצוואר. בקשתי פינוק. והוא אהובי, הביא את כל המשחות ובקבוקי השמן הריחניים שמצא. מרח את כפות רגלי הדוויות והתמסר כולו לנסוך בי ניחומים, קבלה, חום, ריפוי... כמה רגועה. כמה רכה. אוהבת. אותי. אותו. מקבלת. אותי... נחתי יום. יומיים. כשהגיעה ההתאוששות הלכתי להסתכל על חלק שעדיין לא כוסה ברובה. עכשיו הוא מכוסה בשמיכה שמגנה עליו עד שאחזור לכוחותיי. הרקליטוס אמר: "המחלה הופכת את הבריאות לנעימה טובה". ואני חשבתי שגם בתוך מחויבות מלאה למשימה ובעיצומה של עשייה, יש מקום להפסקה.
המשפט - תיאטרון הדמויות בתוך ראשי אני מסתובבת זה מספר ימים עם תחושה של "כשל כוחי". אין לי כוח בידיים, בגוף. הראש שלי קודח מרעיונות ואילו הגוף עייף, דואב, לא תומך. מה קורה לי? בשבת מרחתי רובה על החלק הרביעי שטוייח אל הבטון. החלק הוא גדול. מרחתי רובה רק על חלק קטן ממנו. אחרי שעות של ישיבה על הבטון בשמש וגירוד החומר מן האבנים גופי דאב, הגב כאב, כף יד שמאל חלשה. בחולשתי נפתח המסך מעל תיאטרון הדמויות של חיי. הופיעה הרופאה. משקפיים על חוטם ארוך, גביני עיניה צפופים. "קרפל טנל סינדרום" היא מסננת מתחת למשקפיה. "מה" – שאלתי. "תסמונת התעלה הקרפלית" הסבירה היא בחוסר רצון. "אהה" הנהנתי. – עכשיו הכול ברור. זה בעברית. "דוקטור - בקשתי - מה קרה לי? מה החולשה הזאת בכף היד. אני לא מסוגלת להחזיק כוס מים ביד". תוך כדי שיחתנו העלומה אני חושבת שבעצם, מי זאת הרופאה הזאת? ד"ר נעמי לזר? ממתי היא קבלה הסמכה לרפואה? אני מכירה אותה. נכון שאבא שלה היה רופא. וסבתא שלה ידעה הכול. אבל זו.., לא ידוע לי שלמדה מדיצינה בכלל. לקחתי שליטה על המצב, הורדתי אותה מעל במת התיאטרון והכנסתי קצת היגיון למחזה. אמרתי לעצמי, "נעמי שימי לב, כנראה שבזמן העבודה המרובה נשענתי על כף יד שמאל ותעלת העצב המוליכה לכף היד נסתתמה לה. התוצאה – שיתוק קל בכף היד. לא נורא." הנה השתלטתי על האבחנה הרפואית המפוקפקת ונתתי לי את המרשם לתרופה. מ נ ו ח ה! התרוממתי מעל הבטון. תחושה של חוסר סיפוק אפפה אותי. חוסר שביעות רצון מעצמי, מהתוצאות ובטח שלא הייתי מרוצה ממצבי הגופני. ואז מופיעה על במת התיאטרון דמות חדשה. הדמות נראת כמוני, רק מאוד ביקורתית ומאוד לא מרוצה. אני שומעת אותי אומרת: "מה קורה איתי? יש לי משימה. אני חייבת לסיים את מריחת הרובה והגירוד כדי לשמור על אבני הפסיפס מפני אבק, מים, לכלוך, גשם... לא השלמתי את המלאכה. רק חלק מהגזרה שהדבקתי לבטון מכוסה ברובה, והשאר סתם אבנים מודבקות חשופות ללא הגנה. יצירתי מופקרת לפגעי הטבע, לחסדי הרוח, האבק והחול ולעלי הזית הנושרים... "מה זה אני חלשה כל כך? מה זה צריך להיות שאין בי כוח לעשות את הנדרש? - צריך להתמסר לעבודת הנמלים של מריחת הרובה, ייבושה, גירוד, קילוף, ניקוי וגילויי אבן ועוד אבן." אני שומעת אותי ממשיכה לטחון ולרטון: "אני צריכה... אני מוכרחה... אני לא יכולה לעזוב עכשיו..." לא נעים לי להתבונן בה. היא מפעילה עלי לחץ של נוגש אכזר, דוחף לעשייה ללא רחם. כל גופי מתמרד. מתנגד ללחץ האינטנסיבי שהרוטנת הזאת מפעילה עליו. והגוף שלי – הולך ושוקע. אני מעיזה לענות לה "מה את רוצה ממני? די, לא יכולה עוד לשבת מכופפת. היד כואבת הכתף, הצוואר. כבר שעות שאני עובדת. אולי מספיק?" הגוף שלי אמר את שלו. מנוחה! בעצם הוא אומר כבר שעות ואני לא שומעת. והביקורתית על במת התיאטרון ממשיכה בשלה: "זנחת את המשימה ה"דחופה" מבלי להשלים. נשברת" אני שמה לב שעל הבמה מתארגנת תפאורה של בית משפט. אוירה כללית עוינת. אני נקראת לבית משפט של מעלה. במעלה עמוד השדרה שלי, בתוך ראשי. השופט עולה על הבמה, עושה כניסה. מתיישב לו על כס המשפט. שופט גדול שמן, נפוח וחכם, צודק ובעיקר צדקני, יודע הכל. הוא דורש ונואם. הוא מדבר על מוסר עבודה על מה נאה ומה יאה ובעיקר מה לא. והוא לא מרוצה ממני. הוא מטיף לי הטפה נמרצת על אמות המידה הנרפות שלי. הוא היה מצפה ממני ליותר... " נעמי , את מפקירה את החלום שלך! ככה לא נראית דבקות במטרה! איך את יכולה להרשות לעצמך?!" לפעמים השופט נראה כמו דמות המורה הסדיסט מתוך הסרט "החומה" של הפינק פלויד. ולפעמים הוא נראה ככה אני לא אוהבת את המשפט הזה. בכלל, אני לא סובלת את השופט הזה. מי הזמין אותי למשפט הזה? מה פתאום אני כאן? איך זה קרה שהוא זימן אותי אליו לדיון? מי הוא בכלל? ומה קורה איתי! רציתי לעזוב. רק לא ידעתי איך. ואז ראיתי אותה מגיעה. עולה על הבמה. היא כולה רכה, לבנה. חיוך אוהד על פניה. בכלל לא מתייחסת לשמן הנפוח הזה. היא נגשת ישר אלי. "בואי אלי מתוקה, בואי אקח אותך לנוח. בואי מחל נפשי, כמה שאת עייפה. בואי תני לי יד, ולכי להתקלח. את כולך מלאה אבק. מגיעה לך קצת מנוחה. בואי נעמיל'ה" היא לוקחת אותי בידה וביחד אנו פוסעות אל מחוץ לתיאטרון האימים הזה. המסך יורד. עליתי לחדרי למעלה. התקלחתי. נשכבתי על הספה. נחתי. אהה...האחחאההה... מנוחה מבורכת. כמה נעים בגב. בצוואר. בקשתי פינוק. והוא אהובי, הביא את כל המשחות ובקבוקי השמן הריחניים שמצא. מרח את כפות רגלי הדוויות והתמסר כולו לנסוך בי ניחומים, קבלה, חום, ריפוי... כמה רגועה. כמה רכה. אוהבת. אותי. אותו. מקבלת. אותי... נחתי יום. יומיים. כשהגיעה ההתאוששות הלכתי להסתכל על חלק שעדיין לא כוסה ברובה. עכשיו הוא מכוסה בשמיכה שמגנה עליו עד שאחזור לכוחותיי. הרקליטוס אמר: "המחלה הופכת את הבריאות לנעימה טובה". ואני חשבתי שגם בתוך מחויבות מלאה למשימה ובעיצומה של עשייה, יש מקום להפסקה.