יומן מסע
The best thing, though, in that museum was that everything always stayed right where it was. Nobody’d move. . . . Nobody’d be different. The only thing that would be different would be you. התפסן בשדה השיפון, פרק 16. הציטוט לעיל הינו אחד המשפטים האהובים ביותר עלי. ארה"ב, ניו יורק, ברוקלין, השכונה בה גדלתי, כולם מהווים עבורי את אותו "מוזיאון" עליה גיבור הספר מדבר. מקום אליו אני חוזר מעת לעת ונשאר ברובו אותו הדבר, ורק אני משתנה. אני כמעט ומחייך כשאני נזכר בכל הצעדים הקטנים אותם עברתי עד היום. בהתחלה, לפני שנים רבות יכולתי רק לפנטז על לעבור בווילג', המעוז הגאה בניו יורק. כמה שנים אחרי זה חבר הגיע לכאן ויחדיו הלכנו למסיבה בעיר, הגשמת חלום מבחנתי שנוצר כתוצאה מצפייה בפרקי הסדרה הכי גאים שיש. בפעם האחרונה שנסעתי נפגשתי עם המארגנים של הקבוצה הדתית הבוגרת והיה לי משהו קטן עם בחור יהודי מקומי שהכיר לי קצת את הסצינה. הפעם הלכתי לקבוצה הדתית הצעירה. נתחיל בכך שאין מה לעשות הרב גווניות של הקבוצה האמריקאית אין לה אח ורע בארץ. את תחושת הרב גווניות הרגשתי עוד לפני שהלכתי לקבוצה, כבר מהרגע שנחתתי בארה"ב. כאן, אתה לא כבר לא הרוב "במדינת היהודים" אלא מיעוט יהודי קטן, משפיע אמנם, אך עדיין מיעוט. בקבוצה הדתית היה ניתן למצוא, גיור אפרו אמריקני שלומד בישיבה וכשהוא דיבר ציטט הלכות, בחור אחר שהגיע עם בגדי אימונים שאמר שהרגע הרוחני ביותר שלו היה כשהוא היה בעיר העתיקה על אל אס די ואז אמר תנסו לתאר איך נראה אדם בלבוש חסידי כשאתה מסוממים (והחדר פרץ בצחוק אדיר), וגם בחורים דתיים הכי בנאליים שיש, כאלה עם ציציות. היתה לסבית גם. אחרי המפגש שתוכנו היה הכנות לקראת הימים הנוראים, יצאנו לבר מקומי. בר גאה רגיל לחלוטין רק שפתאום 15 בחורים עם כיפות השתלטו. נושא אחד שעלה במפגש היה על כך שההומו הדתי הממוצע כל הזמן נמצא במעין חשבון נפש והימים הנוראים לא כך שונים מהימים הרגילים של השנה. אני אנסה לעבד קצת את הדיון שהיה לפי ראות עיני. ההומו הדתי, לא צריך שיגידו לו - הגיע ראש השנה תעשה חשבון נפש. הוא כל הזמן במצב של חשבון נפש, לעיתים עד כדי כך שהוא מתיש את עצמו לדעת. הוא כל הזמן בוחן את מקומו מול בורא עולם. כל כתבה שהרן רון פותח דומה לפתיח במסילת ישירים "שרש העבודה התמימה הוא - שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו". אנחנו נפגשים עם חברים ובמקום להעביר שיחה קלילה, צוללים פנימה למעמקי הנפש שלנו ודנים בשאלות קיומיות על עתידנו ואיך נכון וראוי לחיות את חיינו לאור המצב בו אנו נמצאים. לא כולם, לא כל הזמן אבל, אבל לדעתי, הרבה יותר מהבחור הדתי הממוצע הרגיל שחלק מהרוב וההגמוניה השלטת. כשאתה חלק מהרוב והתלם סלול, לא צריך לחשוב הרבה, פשוט צריך ללכת בתלם והכל כבר יסתדר מעצמו. שוב, לא תמיד, אבל יש סיבה שקוראים לזה ללכת בתלם. מה שמזכיר לי, היתי בברית ושם פנתה אלי אישה שבמידה זו או אחרת קשורה אלי, אבל גם זה לא בטוח, ככה זה אצל הספרדים, ושאלה אם אני נשוי. עניתי שלא והיא מיד אמרה – אתה צריך למצוא לך אישה. סבתא שלי נחלצה להגנתי, אגב היא לא יודעת, ואמרה שקודם יבסס את עצמו כלכלית. האישה ענתה מבלי למצמץ, לא! ככל שעובר הזמן הם נהיים יותר בררנים, עכשיו זה הזמן. מעבר לכך, שיש כאן חדירה מזעזעת לפרטיות שלי, נדהמתי מהצורך שלה לנסות להכניס אותי לתלם. למה היא(!) לחוצת חתונה בשבילי? מה לי ולה? כמובן זה גרם לי לחשוב, לא שלוקח הרבה לגרום לי לחשוב, למה יש לה את הצורך האדיר הזה? היא לא יכולה להעביר שיחה קלילה בנושא אחר כמו העבודה שלי? יש לה ולרבים כמוהתה צורך בלתי נלאה של הרוב לגרום לכולם להראות, לחשוב ולהתנהג כמותו. הקונספט של אני לא רוצה להתחתן, ותהיה הסביה אשר תהיה (לאו דווקא קשורה להומוסקסואליות), לעולם לא עברה במוחה. ואז גם חשבתי על אותם "בררנים" שהיא דיברה עליהם וכמה מהם הם בעצם הומואים בסתר שרק משתמשים בבררנות כסיבה לכך שהם אינם מתחתנים, ונעצבתי. הקהילה הסורית מאד סלחנית למי שהיא רוצה לסלוח. לאחרונה נחשף קלונה של הקהילה בעבירות צווארון לבן שלה היו שותפים גם רבנים מהקהילה. כמובן, ישבו שבעה על המשת"פ שהיה מתוך הקהילה. דוגמא אחת לסלחנות מתגלה כלפי אלה שמגיעים בשבת להתפלל, וחוזרים הביתה לעשות קידוש ולראות טלוויזיה, כולם ידועים מי עושה מה, אבל ככה זה, כל עוד אתה בתלם אפשר לסלוח להכל. עובדה מענינית על הקהילה הזאת היא שהיא לא מקבלת גרים בשום פנים ואופן. הגרים לא יקבלו עלייה לתורה, לא יקברו בבית הקברות של הקהילה, הרב לא יחתן מישהו מהקהילה עם גיור וכו... העצומה נחתמה על ידי ראשי הקהילה למעלה מ-50 שנה. הדברים נכתבו קצת בבלאגן ובטח עם שגיאות כתיב, ועל כך אני מצטער. אני כותב את הדברים סתם כדי לחלוק. אפשר להגיב, אפשר גם לא. בברכת שנה טובה
The best thing, though, in that museum was that everything always stayed right where it was. Nobody’d move. . . . Nobody’d be different. The only thing that would be different would be you. התפסן בשדה השיפון, פרק 16. הציטוט לעיל הינו אחד המשפטים האהובים ביותר עלי. ארה"ב, ניו יורק, ברוקלין, השכונה בה גדלתי, כולם מהווים עבורי את אותו "מוזיאון" עליה גיבור הספר מדבר. מקום אליו אני חוזר מעת לעת ונשאר ברובו אותו הדבר, ורק אני משתנה. אני כמעט ומחייך כשאני נזכר בכל הצעדים הקטנים אותם עברתי עד היום. בהתחלה, לפני שנים רבות יכולתי רק לפנטז על לעבור בווילג', המעוז הגאה בניו יורק. כמה שנים אחרי זה חבר הגיע לכאן ויחדיו הלכנו למסיבה בעיר, הגשמת חלום מבחנתי שנוצר כתוצאה מצפייה בפרקי הסדרה הכי גאים שיש. בפעם האחרונה שנסעתי נפגשתי עם המארגנים של הקבוצה הדתית הבוגרת והיה לי משהו קטן עם בחור יהודי מקומי שהכיר לי קצת את הסצינה. הפעם הלכתי לקבוצה הדתית הצעירה. נתחיל בכך שאין מה לעשות הרב גווניות של הקבוצה האמריקאית אין לה אח ורע בארץ. את תחושת הרב גווניות הרגשתי עוד לפני שהלכתי לקבוצה, כבר מהרגע שנחתתי בארה"ב. כאן, אתה לא כבר לא הרוב "במדינת היהודים" אלא מיעוט יהודי קטן, משפיע אמנם, אך עדיין מיעוט. בקבוצה הדתית היה ניתן למצוא, גיור אפרו אמריקני שלומד בישיבה וכשהוא דיבר ציטט הלכות, בחור אחר שהגיע עם בגדי אימונים שאמר שהרגע הרוחני ביותר שלו היה כשהוא היה בעיר העתיקה על אל אס די ואז אמר תנסו לתאר איך נראה אדם בלבוש חסידי כשאתה מסוממים (והחדר פרץ בצחוק אדיר), וגם בחורים דתיים הכי בנאליים שיש, כאלה עם ציציות. היתה לסבית גם. אחרי המפגש שתוכנו היה הכנות לקראת הימים הנוראים, יצאנו לבר מקומי. בר גאה רגיל לחלוטין רק שפתאום 15 בחורים עם כיפות השתלטו. נושא אחד שעלה במפגש היה על כך שההומו הדתי הממוצע כל הזמן נמצא במעין חשבון נפש והימים הנוראים לא כך שונים מהימים הרגילים של השנה. אני אנסה לעבד קצת את הדיון שהיה לפי ראות עיני. ההומו הדתי, לא צריך שיגידו לו - הגיע ראש השנה תעשה חשבון נפש. הוא כל הזמן במצב של חשבון נפש, לעיתים עד כדי כך שהוא מתיש את עצמו לדעת. הוא כל הזמן בוחן את מקומו מול בורא עולם. כל כתבה שהרן רון פותח דומה לפתיח במסילת ישירים "שרש העבודה התמימה הוא - שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו". אנחנו נפגשים עם חברים ובמקום להעביר שיחה קלילה, צוללים פנימה למעמקי הנפש שלנו ודנים בשאלות קיומיות על עתידנו ואיך נכון וראוי לחיות את חיינו לאור המצב בו אנו נמצאים. לא כולם, לא כל הזמן אבל, אבל לדעתי, הרבה יותר מהבחור הדתי הממוצע הרגיל שחלק מהרוב וההגמוניה השלטת. כשאתה חלק מהרוב והתלם סלול, לא צריך לחשוב הרבה, פשוט צריך ללכת בתלם והכל כבר יסתדר מעצמו. שוב, לא תמיד, אבל יש סיבה שקוראים לזה ללכת בתלם. מה שמזכיר לי, היתי בברית ושם פנתה אלי אישה שבמידה זו או אחרת קשורה אלי, אבל גם זה לא בטוח, ככה זה אצל הספרדים, ושאלה אם אני נשוי. עניתי שלא והיא מיד אמרה – אתה צריך למצוא לך אישה. סבתא שלי נחלצה להגנתי, אגב היא לא יודעת, ואמרה שקודם יבסס את עצמו כלכלית. האישה ענתה מבלי למצמץ, לא! ככל שעובר הזמן הם נהיים יותר בררנים, עכשיו זה הזמן. מעבר לכך, שיש כאן חדירה מזעזעת לפרטיות שלי, נדהמתי מהצורך שלה לנסות להכניס אותי לתלם. למה היא(!) לחוצת חתונה בשבילי? מה לי ולה? כמובן זה גרם לי לחשוב, לא שלוקח הרבה לגרום לי לחשוב, למה יש לה את הצורך האדיר הזה? היא לא יכולה להעביר שיחה קלילה בנושא אחר כמו העבודה שלי? יש לה ולרבים כמוהתה צורך בלתי נלאה של הרוב לגרום לכולם להראות, לחשוב ולהתנהג כמותו. הקונספט של אני לא רוצה להתחתן, ותהיה הסביה אשר תהיה (לאו דווקא קשורה להומוסקסואליות), לעולם לא עברה במוחה. ואז גם חשבתי על אותם "בררנים" שהיא דיברה עליהם וכמה מהם הם בעצם הומואים בסתר שרק משתמשים בבררנות כסיבה לכך שהם אינם מתחתנים, ונעצבתי. הקהילה הסורית מאד סלחנית למי שהיא רוצה לסלוח. לאחרונה נחשף קלונה של הקהילה בעבירות צווארון לבן שלה היו שותפים גם רבנים מהקהילה. כמובן, ישבו שבעה על המשת"פ שהיה מתוך הקהילה. דוגמא אחת לסלחנות מתגלה כלפי אלה שמגיעים בשבת להתפלל, וחוזרים הביתה לעשות קידוש ולראות טלוויזיה, כולם ידועים מי עושה מה, אבל ככה זה, כל עוד אתה בתלם אפשר לסלוח להכל. עובדה מענינית על הקהילה הזאת היא שהיא לא מקבלת גרים בשום פנים ואופן. הגרים לא יקבלו עלייה לתורה, לא יקברו בבית הקברות של הקהילה, הרב לא יחתן מישהו מהקהילה עם גיור וכו... העצומה נחתמה על ידי ראשי הקהילה למעלה מ-50 שנה. הדברים נכתבו קצת בבלאגן ובטח עם שגיאות כתיב, ועל כך אני מצטער. אני כותב את הדברים סתם כדי לחלוק. אפשר להגיב, אפשר גם לא. בברכת שנה טובה