יומן מלחמה - הסוף.
אתמול בלילה בדרך "מ...", "ל...", ראיתי את התמונות בטמבליזיה של ניפוץ הפסלים של סדאם. ֿזה הזכיר לי פעם שהייתי עם אבא שלי בלונדון בחג המולד וקניתי מלא בובות של סנטה קלאוס משוקולד. היינו תקועים במלון בגלל איזו סופה מטורפת וישבתי במיטה ואכלתי לסנטה את הראש. רק את הראש. ראיתי את אבא שלי נושא עיניו מעלה ושואל חרש "איפה טעיתי בחינוך שלי, נולדה לי מופרעת!". ואני רק חשבתי למה אי אפשר לאכול חלומות... מי מאמין בכלל שיש סנטה. אגב אכלתי רק את הראש מטעמי מצפון של קלוריות... הראש של סנטה היה הכי קטן. (כן כן יא סוטים לבובות סנטה אין בולבול אחרת זה היה האיבר הכי קטן). אתמול על כל פסל שנופץ ראיתי עוד תושב בגדדי שמתקרב לחיים חדשים. המלחמה נגמרה עבורי בערך שלושה ימים אחרי שהיא התחילה. כמה שפחדתי זה היה מאוד לא אופנתי להסתובב עם עם התיק החום של המסיכה. כן כזאת אני. אני אעדיף למות מטיל ולא מבושה. אז מה היה לנו במלחמה הזאת? יש איזה ספר ילדים שמתחיל: יש ודאי ארץ קיימת שם ילדה כמוני נחשבת למושלמת. גילתי "לא עלינו" שאני לא תמיד מסתדרת לבד. אז היה הרבה אוכל והמון אמפטיה מהסביבה וכל הפחדים כולם נמסו כמו שלג על פיסגת הסנטה קטרינה בסיני. והפנמתי שלגור לבד זה קשה כמו שתמיד חשבתי אבל אם עברתי את החלק הזה של הצד החשוך של הפחד שלי.... אני יכולה לעשות הכל. הנפש שלנו מפלדה. לפעמים אני חושבת כמה דברים היא עובדרת במהלך החיים ונשארת שפויה... אז אני נושמת לרווחה. והרי עברתי כך כךהרבה ונשארתי בחיים לספר על זה. עברנו גם את זה. ומחר יש לי מסיבה בלונה פארק ועוד מעט פסח ואיתו אביב וחופש ומלא בגדים קצרים, ארטיקים ים ואבטיח. ואולי בקיץ יהיה לי מספיק כסף לנסוע לבקר את אחת החברות הכי טובות שלי שעובדת במזרח ואתמול בכתה לי שאני "חייבת לבוא". ואולי, ואולי, ואולי.... מה שבטוח אולי ! מחר יום חדש. כאן פינליש מחזירה ציוד.
אתמול בלילה בדרך "מ...", "ל...", ראיתי את התמונות בטמבליזיה של ניפוץ הפסלים של סדאם. ֿזה הזכיר לי פעם שהייתי עם אבא שלי בלונדון בחג המולד וקניתי מלא בובות של סנטה קלאוס משוקולד. היינו תקועים במלון בגלל איזו סופה מטורפת וישבתי במיטה ואכלתי לסנטה את הראש. רק את הראש. ראיתי את אבא שלי נושא עיניו מעלה ושואל חרש "איפה טעיתי בחינוך שלי, נולדה לי מופרעת!". ואני רק חשבתי למה אי אפשר לאכול חלומות... מי מאמין בכלל שיש סנטה. אגב אכלתי רק את הראש מטעמי מצפון של קלוריות... הראש של סנטה היה הכי קטן. (כן כן יא סוטים לבובות סנטה אין בולבול אחרת זה היה האיבר הכי קטן). אתמול על כל פסל שנופץ ראיתי עוד תושב בגדדי שמתקרב לחיים חדשים. המלחמה נגמרה עבורי בערך שלושה ימים אחרי שהיא התחילה. כמה שפחדתי זה היה מאוד לא אופנתי להסתובב עם עם התיק החום של המסיכה. כן כזאת אני. אני אעדיף למות מטיל ולא מבושה. אז מה היה לנו במלחמה הזאת? יש איזה ספר ילדים שמתחיל: יש ודאי ארץ קיימת שם ילדה כמוני נחשבת למושלמת. גילתי "לא עלינו" שאני לא תמיד מסתדרת לבד. אז היה הרבה אוכל והמון אמפטיה מהסביבה וכל הפחדים כולם נמסו כמו שלג על פיסגת הסנטה קטרינה בסיני. והפנמתי שלגור לבד זה קשה כמו שתמיד חשבתי אבל אם עברתי את החלק הזה של הצד החשוך של הפחד שלי.... אני יכולה לעשות הכל. הנפש שלנו מפלדה. לפעמים אני חושבת כמה דברים היא עובדרת במהלך החיים ונשארת שפויה... אז אני נושמת לרווחה. והרי עברתי כך כךהרבה ונשארתי בחיים לספר על זה. עברנו גם את זה. ומחר יש לי מסיבה בלונה פארק ועוד מעט פסח ואיתו אביב וחופש ומלא בגדים קצרים, ארטיקים ים ואבטיח. ואולי בקיץ יהיה לי מספיק כסף לנסוע לבקר את אחת החברות הכי טובות שלי שעובדת במזרח ואתמול בכתה לי שאני "חייבת לבוא". ואולי, ואולי, ואולי.... מה שבטוח אולי ! מחר יום חדש. כאן פינליש מחזירה ציוד.
