יומן האלמן בנופש - 3

[gorgiare]

העובדה המצערת שאין

בפורום הזה אפשרות לעשות לייק על תגובות מסוימות ממש מפריעה לי
אני מחונכת על ידי הפייסבוק וזקוקה לאפשרות הזו!!!!!!!
בכל אופן מה שרציתי להגיד שאהבתי את התגובה שלך יעל
האיש שלנו שובר שגרה, בסוף הוא גם ישבור שורה

 

[איש אמוציונאלי]

כבר לא אנאליטי, כבר לא מחושב

כל מה שכתבת. רק הפוך. כן מרשים אותי וכן מרגש. כמו כלב בזנב אקשקש. כריזמטי לשניה. די משעמם. זה נכון שלא קל לחיות איתי. תשאלו את אהובתי שסבלה אותי למעלה משלושים שנה. אבל לא מבין למה. חייב להבין למה. מה לא בסדר איתי? למה עיצבנתי אותה? או שיש לך את "זה" או שאין לך. ולי כנראה אין את "זה". זו לא חוכמה "להתחבא" מאחורי מילים. אלה לא החיים האמיתיים. פה הכל וירטואלי. פה אני יכול להיות באטמן למרות שאני מכסימום קונילמל. פאקט.

 

[איש אמוציונאלי]

בנות, תרגיעו!

אני חוזר ואומר: "כתיבה זה לא אני". לא יהיה בלוג. לא נולדתי לכתוב. נולדתי לאהוב. גם אני זה לא אני. כולם מסביבי עדיין רואים אותי וחושבים שהם רואים את האדם שהייתי - אבל זה מישהו אחר. אני לגמרי לא מי שהייתי. הבוקר כתבתי ברוב חן את חוויות הבוקר ב"לא צימר" לסיכום יומן האלמן בנופש - 4 אבל מעשה שטן שכשהגעתי לסוף נמחק לי הכל(נטבוק דפוק). לא היה לי כוח להתחיל שוב אז הלכתי לגינה של השקדים לפינה האהובה עלי על מיטת הנדנדה. שם המשכתי לקרוא את "בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד. מהנידנוד הממושך הרגשתי שעפעפי כבדים ונימנמתי כמו שכבר הרבה זמן לא נימנמתי. טוב שיאיר עבר בסביבה והתעוררתי. ואז החלטתי לעשות מה שתכננתי כבר זמן רב. לעלות לקבר של מי שהיתה חברתי התמימה ב 1976. מצוייד בכל הפרטים על מיקום הקבר שעטתי לכיוון חיפה. איתרתי את הקבר. מצבה שחוקה ופשוטה. שום דברי שבח. אינפואמציה בלבד. שם מלא. לידה, פטירה, תנצב"ה. בכיתי עליה על הילדה הרגישה, החמודה, התומכת. מאד כאב לי. מה קרה? איך נפטרה בגיל כל-כך צעיר? המשכתי ברוב אווילותי לכתובת שהיתה פעם ביתה. צילצלתי בפעמון של האינטרקום. ענתה לי אישה זקנה שבקושי שומעת. מיד זיהיתי את קולה. זאת אימה. הצגתי את עצמי ומטרת בואי וביקשתי לדבר איתה. היא מיד הגיבה ברתיעה ואמרה שלא מעוניינת בשום פנים וניתקה. יצאה שכנה. הצגתי את עצמי ושאלתי אם היא מכירה את המשפחה ומה קרה לאותה חמודה. השכנה הודתה שהיא גרה בביניין רק שבעה חודשים אבל נודע לה שהיא .... התאבדה. ידעתי. הרגשתי שזה מה שקרה. זו הסיבה שבני המשפחה מסרבים לדבר איתי. השכנה מסרה לי מספר טלפון שלה ואמרה לי שתאסוף בשבילי את הפרטים. לא ברור לי מה גורם לי לחקור ןלהבין מה קרה לאישה שלא היה לי קשר רציני איתה במרחק של 38 שנים. וזה אובססיבי. ברור לי שלא אפנה יותר לבני המשפחה כי זה כבר גובל בהטרדה. חזרתי נסער מאד. הייתי חייב לעשות את זה. ועדיין לא סיימתי. הפינה הזו בחיי חייבת להיסגר. בבוקר עשיתי סיבוב בכפר בליווי צמוד של אהובתי. שיתפתי אותה בכל מראות וריחות מסלול ההליכה. היא כל כך אוהבת את המקום. כל כך שליו כאן. גם היא מאד שלווה. לא נסערת. לא כועסת. רק אוהבת. אותי את אנסטזיה את אימה את בני את ביתי. ואני אוהב אותה. מאד. מאד מאד. הרבה. מיליון. מה מיליון? הרבה יותר. והיה לי נעים. והשקדים מפנקים. ארוחת בוקר. נעימות. מצילי נפש אלמן. אנסטזיה שאלה אותי אתמול בחשש שנעם לי:"אתה חוזר ביום שני! נכון?" לא שאלתי אותה "את רוצה שאחזור" ברור שהיא רצוה. היא די מחבבת את אחיה הגדול והפסיכי. ממש בא לי להישאר כאן. הנפש עוברת עיסוי ונרגעת. הר הגעש שבלב יורה עדיין לכל עבר אבל זוהי לבת אהבה. הרבה אהבה. רק אהבה. ובבקשה אל תבלבלו לי את המוח. אני לא כותב. אני משלשל.

 

[נסיכת הכוכב]

קונילמל אני אהבתי את זרובבל

אתה יצרת מונולוג עם הנשים , יש לך דרך לתקשר
אולי האובדן של האהובה יצר בך שינוי , היום למדת לתקשר עם הרגשות שלך
הרגשות נפתחו לשיחה על אהבה , על אהובה, תרשה לעצמך להפתח לרגשות שלך מותתר לך לגדול
תראה איזה דו שיח אתה יוצר עם הנשים פה , זה מדהים וזו כתיבה לשמה
זה תרפייה של מילים ואתה מטיב לכתוב מחשבות ורגשות ותיאורים
ואולי מתפתח בך משהו חדש , אולי נולד זרובבל זה שמדבר עם תיקי שלו
תישן על זה ואולי תבין שאתה עובר שינוי קטן בחיים

 

[איש אמוציונאלי]

יומן האלמן בנופש - 3

לסיכומו של יום מדהים אומר שהזוג מיכל ויאיר שקד הם המארחים האולטימטיביים. ללא ספק אחזור ל"לא צימר" הזה גם בפעם הבאה למרות שהנוכחית טרם הסתיימה. ארוחת הבוקר שהוגשה לאיש אחד (במקרה זה אני) היתה יותר ממה שעשרה יכולים לאכול. מטעמים רבים ומגוונים מעשה ידיה של מיכל. והם זוג מקסים. והנוף, כבר הזכרתי את הנוף? כל זה והכסא הריק שממולי גרמו לי לבכות. אהובתי היתה שמחה להיות במקום הזה. ואז באו בני משפחתי האהובים וישר התאהבו במקום. מיכל הכינה לכבודם עוגות מעשה ידיה והן היו מדהימות. הלכתי עם אנסטזיה ובני לשוק של תרשיחא. אנסטזיה עוררה מיד את השוק לפעילות מואצת. זאת אישה טורבו. הכל הולך אצלה בצ'יק צ'ק צ'וק. וחזרנו עם take away ממסעדת אל אמיר שבשוק. סעדנו ב"לא צימר" והיה נהדר. כשהם עזבו היה לי קשה להיפרד מהם ומאנסטזיה. סבלנות קשישא. לא קורים עכשיו דברים רעים. אנסטזיה מתחילה לתת בך אימון ואולי יהיו לכך השלכות בעתיד. צריך להמשיך ולהשקיע. לא להתייאש לא לוותר. לא ללחוץ. הכל לאט לאט ובעדינות. אולי האהבה הזו תתפוס. אולי יקרה נס. ואז נאהב שלושתנו זה את זו וזה את זו וזו את זו. התמונות מונחות כל הזמן לידי. וואו איזה אישה היתה לי. איזו אישה.

 

[נסיכת הכוכב]

תשמע אתה כותב נפלא

אולי גם אתה פותח בלוג ואוסף את הגיגים שלך לשם
זו תהיה הנצחה לאהבה שיש לך לאשתך/רעיה האהובה
כי זה כמו סיפור בהמשכים
ומאד נעים לקרוא את המחשבות שלך ולהבין שאתה בונה לך חיים איתה ובלעדיה
איך אתה נובע מאהבה אליה וכותב רשימות נפלאו כמו גורגיה שלנו
תשקול לפתוח בלוג לאסוף את הרשימות מהפורום לבלוג בסדר שהם נכתבו
ואז תוכל להוציא ספר הדרכה לאלמן האוהב ,
שיעזור למי שעובר בשביל הכואב הזה שיש קצה מואר בקצה השביל
שיש חיים גם אחרי הפרידה שנכפתה עליכם מהאהובה , היא חיה בחייך נוכחת אבל נעדרת