איש אמוציונאלי
New member
יומן האלמן בנופש - 1
כצפוי, בסוף הגוף באמת התפרק לו, חום, כאב גרון וקירקור של צרידות. לא מסוגל להוציא מילה מהפה. בני משפחתי האהובים ניסו להניא אותי מלצאת אבל הייתי נחוש לצאת חי או מת. בבוקר יקרתי את אהובתי והבאתי לה זר כתום מרהיב. היא מאד אוהבת פרחים. קבענו להפגש ב"צימר". יצאתי בגשם שוטף (כבר אמרתי עד כמה אני אוהב גשם?) ככל שההצפנתי הלך והתבהר. הגעתי לכפר הורדים כשהשמש כבר מאירה ומחממת (אני גם מאד אוהב את השמש שלי). בית שקד ממש לא נראה כמו צימר. זה ביית. ביית אינטימי ונעים. עם חדר שינה, סלון, מטבח מלא, וניקיון מכל עבר והרבה פיצ'פקעס קטנים שיהיה נעים. אבל גולת הכותרת היא ללא ספק הנוף. בהר.גבעה ממול ניבטת חורפש הדרוזית וברקע מרחוק הר מירון עדיין מתכרבל לו בכמה עננים צמריריים. פיזרתי בכל רחבי הדירה את התמונות של אישתי ועכשיו היא איתי. לא עוזב אותה, לא מרפה, תמיד איתי. ויש גם ככה כאילו במקרה גם תמונה של אנסטזיה. היא תמיד מעבירה את התמונה הזו לתחתית הערימה ואני מעלה. שלחתי לכולם כבר תמונות של המקום וייתכן והם יצטרפו אלי מחר לבלות קצת במקום היפה הזה. הבאתי איתי מלא ספרים וזאת אחרי שנתיים שלא פתחתי ספר. הבאתי גם עיתון. אולי אתחיל להתעניין במה שקורה בעולם שמסביבי. לפני שבאתי עברתי בסופרמרקט וקניתי מלא מצרכים מהסוג שקונים למקומות כאלה כמו מרקי אבקה(הראשון שכבר אכלתי היה מצויין) מוצרי חלב עיזים, ירקות, פירות., ממרחים נטולי סוכר,... ממש לא בא לי לצאת בגפי למסעדות. וזה מרגיש נעים, הלבד הכפוי הזה. אני חושב שאהובי הפנימו את היציאה המוזרה הזאת שלי והבינו את הצורך. אני כל כך אוהב אותם. את ביתי היפיפיה, בני המלחין הגאון, האמא האצילה של אשתי והבונקר אנסטזיה. נכון יש לי הורים. אני אוהב אותם אתמול חיבקתי את אבי בן ה-94 והוא נורא התרגש והתחיל לבכות והודה לי. ואמא שלי שמזהה אותי ומדברת כאילו בצלילות, אבל היא כבר בנסיגה קשה. אני זוכר לה את ילדותי ואני אוהב אותה. כמה קל לאהוב.
פסק זמן(אריק):
לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים
כצפוי, בסוף הגוף באמת התפרק לו, חום, כאב גרון וקירקור של צרידות. לא מסוגל להוציא מילה מהפה. בני משפחתי האהובים ניסו להניא אותי מלצאת אבל הייתי נחוש לצאת חי או מת. בבוקר יקרתי את אהובתי והבאתי לה זר כתום מרהיב. היא מאד אוהבת פרחים. קבענו להפגש ב"צימר". יצאתי בגשם שוטף (כבר אמרתי עד כמה אני אוהב גשם?) ככל שההצפנתי הלך והתבהר. הגעתי לכפר הורדים כשהשמש כבר מאירה ומחממת (אני גם מאד אוהב את השמש שלי). בית שקד ממש לא נראה כמו צימר. זה ביית. ביית אינטימי ונעים. עם חדר שינה, סלון, מטבח מלא, וניקיון מכל עבר והרבה פיצ'פקעס קטנים שיהיה נעים. אבל גולת הכותרת היא ללא ספק הנוף. בהר.גבעה ממול ניבטת חורפש הדרוזית וברקע מרחוק הר מירון עדיין מתכרבל לו בכמה עננים צמריריים. פיזרתי בכל רחבי הדירה את התמונות של אישתי ועכשיו היא איתי. לא עוזב אותה, לא מרפה, תמיד איתי. ויש גם ככה כאילו במקרה גם תמונה של אנסטזיה. היא תמיד מעבירה את התמונה הזו לתחתית הערימה ואני מעלה. שלחתי לכולם כבר תמונות של המקום וייתכן והם יצטרפו אלי מחר לבלות קצת במקום היפה הזה. הבאתי איתי מלא ספרים וזאת אחרי שנתיים שלא פתחתי ספר. הבאתי גם עיתון. אולי אתחיל להתעניין במה שקורה בעולם שמסביבי. לפני שבאתי עברתי בסופרמרקט וקניתי מלא מצרכים מהסוג שקונים למקומות כאלה כמו מרקי אבקה(הראשון שכבר אכלתי היה מצויין) מוצרי חלב עיזים, ירקות, פירות., ממרחים נטולי סוכר,... ממש לא בא לי לצאת בגפי למסעדות. וזה מרגיש נעים, הלבד הכפוי הזה. אני חושב שאהובי הפנימו את היציאה המוזרה הזאת שלי והבינו את הצורך. אני כל כך אוהב אותם. את ביתי היפיפיה, בני המלחין הגאון, האמא האצילה של אשתי והבונקר אנסטזיה. נכון יש לי הורים. אני אוהב אותם אתמול חיבקתי את אבי בן ה-94 והוא נורא התרגש והתחיל לבכות והודה לי. ואמא שלי שמזהה אותי ומדברת כאילו בצלילות, אבל היא כבר בנסיגה קשה. אני זוכר לה את ילדותי ואני אוהב אותה. כמה קל לאהוב.
פסק זמן(אריק):
לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים