יומן אכילה..

[תמרה45]

יומן אכילה..

אני מתחילה.. זה משהו שהתנגדתי אליו נחרצות..
לפרוס את כשלונותיי על דף ומילה חקוקה?
לפרוס פשוט על מגש של כסף?! לא ולא!!!
אבל עכשיו הגיע הרגע והגיע השלב..... לפרוס ולא להיבהל.. לנכוח ולהיות שם..
מקווה מקווה ומתפללת, להחזיק מעמד ולהצליח.... אמן!!

 

[someone343]

מאחלת המון בהצלחה

לאט לאט.. צעד צעד.. אנחנו איתך

 

[תמרה45]

תודה יקרה!

חשוב לי מאוד לשמוע, להרגיש ולדעת!!! ((-:

לאט לאט אכן, ובסוף, בתמונה הכוללת.. יהיה טוב..

 

[קולדון]

בהצלחה

לי זה מאוד עזר להבין מה העיניינים איתי..

 

[תמרה45]

זו גם המטרה שלי..

להבין מה קורה אתי, ולהעיז לומר את זה ולכתוב את זה... ולא להתבייש.
לא אתבייש..
בינתיים, צולח אני מקווה. תודה.

 

[hory0]

תמשיכי יקרה..

לעיתים הדבר שאנחנו הכי נרתעים ממנו, זה הדבר שיכול להיות פתח אמיתי עבורינו, למפגש עם עצמנו, להתבוננות, לשינוי..
ויודעת ומבינה כמה קשה לכתוב, ממש איתך באותו המקום..

חיבוק חזק!

 

[תמרה45]

תודה!

אכן כך אני לגמרי מרגישה. כמו כל מילה שלך.. פתח. ממש פתח.. {חולשה ועוצמה ביחד..}
תודה שאת מבינה!!
(((-: חיבוק בחזרה!!!
שלך,
תמרה

 

[תמרה45]

ובכלל...

ביום שאצליח לבכות מלראות את המילים כתובות על הדף
וכ"כ אחוש בעצמי, אחוש את עצמי.. אודה לאלוהים. באמת..
אני נדהמת איזה עדינות יוצאת ממני. זה מדהים..
תודה שוב, על המקום, ועל החיבוק, ועל שפה דברים הם לא קלישאה ולא דמיונות.. תודה!!!

 

[תמרה45]

טוב... אז קרה משהו!!!!

מפחידד בעיקר... אולי גם קצת מרגש.... ובעיקר... הרבה הרבה לא בטוח.... יאא!
התחלתי יצירת שיח ודיבור עם מישהו.. בחור.. {חח.. מתקשה לומר "קשר" ומתקשה לומר "גבר"}
הוא נראה אמיתי.. ונראה מסוגל..
נראה מה תהיה היכולת שלי בכל מה שקשור לאמון.. לקרבה, לשיח... לפתיחות וכו'.

 

[תמרה45]

ז"א, התחלתי טיפה

בלשים רגליים.. לבחון, אבל טיפה.. והוא המשיך לרצות...
נראה כמה יהיה מסוגל...
{וזה הרועץ שלי, הפחד, כמה הוא יהיה יכול / מסוגל.. כמובן- באור חוזר וישיר גם אליי...}

 

[תמרה45]

ו.. גם גאה שהעזתי לומר את זה פה...

 

[TorrentN]

איזה מרגש!

אני עוד לא מספיק מכירה כדי לדעת באמת מה קורה,
אבל איכשהו נראה לי שכל צעד שלך שמפתיע את עצמך מעיד על עוד פסגה שכבשת.

אז..
שאפו!

הלוואי שיתקדם טוב

 

[תמרה45]

אכן יקירה....

ותודה על שענית!!.......
הצער שלי פעמים רבות נובע מכך שהצד השני לא יודע איזה פסגה כבשתי כדי להצליח ולעמוד מולו
בנוכחות, עם עיניים ועם מילה...
ומנסיון, זה משהו שצריך להיבנות אט אט {הגיוני.. לא?}..
בינתיים הוא פתאום לא ענה.. / עונה...
ויש סבלנות וידיעה שדברים מתנהלים במיוחד כשמדובר בשניים, בקצב אחר, משלהם.. בקצב שלא רק אני מכתיבה אותו.. מחליטה אותו.. ודרושים סבלנות.. תבונה.. אומץ.. שמחה.. לא יודעת מה עוד.. כדי להיות שם בתהליך הזה.. ולא להיעלם לתוכו, לתוכי ולדעת לשלב בין השתיים..
אבל בסוף זה בסדר.. ובאמת מה שצריך להיות.. הוא שיהיה...
תודה...
יקירה!!