יומזיכרון.
זו השנה הששית (ברציפות) בה אני לא בארץ בימי הזיכרון/עצמאות. זו השנה הששית (ברציפות) בה אני לא בארץ מתוך סוג של בחירה. אין בי רצון להסביר למה אני מרגיש צורך לציין את קיומה של המדינה שלא באמת טוב בה, בדיוק כשם שאני לא מוצא סיבה להסביר (לַעולם - לעצמי התשובות ברורות) למה אני רוצה בעיקרון לחזור לארץ ולמה עוד לא עשיתי זאת. בכל שנה ציינתי איכשהו את ימי הזכרון/עצמאות, אם בארוחה עם חברים, אם בהזמנת יין לכל אלה שהיו איתי במקרה במסעדה (במסגרת סיור כזה או אחר) ושתיה לכבוד מדינת ישראל ואם במחשבה שלי עם עצמי. השנה החלטתי לציין ממש את יום הזיכרון. אין בדברים האלה "למה". ה"למה" נעוץ בצורך ואת הצורך - אני משתדל למלא. אבל איך מציינים יום זיכרון עם חברים? הרי לא נשב ונעביר ערב "אחוות לוחמים". בארץ אין צורך לציין - זה שם. אם תרצה ואם לא תרצה - שירי יום הזכרון - מושמעים מכל פינה, עצרות - על ימין ועל שמאל (שלא לדבר על העצרת המסורתית של ביה"ס שלי, שמתפקדת גם ככנס הבוגרים הלא רשמי) וכל האנשים שמכירים באופן אישי (ואולי פוגשים) ששיכים למה שמכונה "משפחת השכול" (ביטוי שיש בו משהו מן המקאבריות לטעמי האישי). וכאן - אין שירים ברדיו, אין עצרות (שבין כה וכה לא רוצים לקחת בהן חלק - אבל עצם הידיעה שהן מתקיימות - מספיקות) ולא פוגשים את האנשים האמורים. לעשות "טכס" - נראה לי מטופש למדי. שירים. שירים הם אולי הדבר שהכי מסמל את יום הזכרון עבורי. הם גם הדבר היחיד שנראה לי מתקבל על הדעת - במסגרת של חברים. כן. הזמנתי ישראלים לשיר זיכרון. הכנתי שירון. והודעתי לישראלים שבסביבה. כן. יומזיכרון - לא רק חברים. מי שמרגיש צורך להיות חלק - מוזמן. במהלך הטלפונים, מישהו ביקש שאכין גם קיטעי קריאה. נראה לי קצת מוזר - אבל כל אחד והמאוויים שלו. לא הבנתי את אלה שהתנצלו - לא ביקשתי מאף אחד. לא התרסתי באף אחד ואף אחד לא אמור היה לעשות לי טובה. בכל זאת חלק הרגיש חובה להתנצל (וחלק סתם לא חזר אלי). לעומת זאת - היו מי שבאו. רק חברים. היתה אוירה טובה. פתאום זה אפילו לא נראה מגוחך להקריא בין השירים את "מגש הכסף" (אלתרמן) והוספתי עוד שני שירים של חלפי (את "תחילה הבכי מתאבן...", שתמיד מקריאים ואת "נעליים עצובות"). וערב כזה - מזכיר, שערב כזה אפשר לעשות רק עם ישראלים.
זו השנה הששית (ברציפות) בה אני לא בארץ בימי הזיכרון/עצמאות. זו השנה הששית (ברציפות) בה אני לא בארץ מתוך סוג של בחירה. אין בי רצון להסביר למה אני מרגיש צורך לציין את קיומה של המדינה שלא באמת טוב בה, בדיוק כשם שאני לא מוצא סיבה להסביר (לַעולם - לעצמי התשובות ברורות) למה אני רוצה בעיקרון לחזור לארץ ולמה עוד לא עשיתי זאת. בכל שנה ציינתי איכשהו את ימי הזכרון/עצמאות, אם בארוחה עם חברים, אם בהזמנת יין לכל אלה שהיו איתי במקרה במסעדה (במסגרת סיור כזה או אחר) ושתיה לכבוד מדינת ישראל ואם במחשבה שלי עם עצמי. השנה החלטתי לציין ממש את יום הזיכרון. אין בדברים האלה "למה". ה"למה" נעוץ בצורך ואת הצורך - אני משתדל למלא. אבל איך מציינים יום זיכרון עם חברים? הרי לא נשב ונעביר ערב "אחוות לוחמים". בארץ אין צורך לציין - זה שם. אם תרצה ואם לא תרצה - שירי יום הזכרון - מושמעים מכל פינה, עצרות - על ימין ועל שמאל (שלא לדבר על העצרת המסורתית של ביה"ס שלי, שמתפקדת גם ככנס הבוגרים הלא רשמי) וכל האנשים שמכירים באופן אישי (ואולי פוגשים) ששיכים למה שמכונה "משפחת השכול" (ביטוי שיש בו משהו מן המקאבריות לטעמי האישי). וכאן - אין שירים ברדיו, אין עצרות (שבין כה וכה לא רוצים לקחת בהן חלק - אבל עצם הידיעה שהן מתקיימות - מספיקות) ולא פוגשים את האנשים האמורים. לעשות "טכס" - נראה לי מטופש למדי. שירים. שירים הם אולי הדבר שהכי מסמל את יום הזכרון עבורי. הם גם הדבר היחיד שנראה לי מתקבל על הדעת - במסגרת של חברים. כן. הזמנתי ישראלים לשיר זיכרון. הכנתי שירון. והודעתי לישראלים שבסביבה. כן. יומזיכרון - לא רק חברים. מי שמרגיש צורך להיות חלק - מוזמן. במהלך הטלפונים, מישהו ביקש שאכין גם קיטעי קריאה. נראה לי קצת מוזר - אבל כל אחד והמאוויים שלו. לא הבנתי את אלה שהתנצלו - לא ביקשתי מאף אחד. לא התרסתי באף אחד ואף אחד לא אמור היה לעשות לי טובה. בכל זאת חלק הרגיש חובה להתנצל (וחלק סתם לא חזר אלי). לעומת זאת - היו מי שבאו. רק חברים. היתה אוירה טובה. פתאום זה אפילו לא נראה מגוחך להקריא בין השירים את "מגש הכסף" (אלתרמן) והוספתי עוד שני שירים של חלפי (את "תחילה הבכי מתאבן...", שתמיד מקריאים ואת "נעליים עצובות"). וערב כזה - מזכיר, שערב כזה אפשר לעשות רק עם ישראלים.
