נעל בית קרועה
New member
יומולדת 17
יומולדת 17,פששש...,סחה על הגיל. וואלה כמה ברכות של מזל טוב קבלתי,ממש גאה בעצמי,מתי הספקתי להכיר את כל האנשים האלה? ת'אמת,שתחשבו על זה מי אמר שיומולדת זה דווקא מזל טוב, ולא מזל רע...?! לדעתי,ועם תשאלו אותי יומולדת זה מזל רע,במיוחד להורים, לפחות להורים שלי.תראו,אני לא כותבת גדולה,ואני גם לא מתכוונת לדבר פה בשפה גבוה,כי סך הכל זה החיים שלי...אין לי פה מה לדבר בשפה מרוממת, אז טוב,בעצם לאו דווקא בגיל 17 הבאתי להם את המזל הרע, אבל הכל התנפץ בגיל המחורבן הזה.ואתם בטח שואלים את עצמכם מה התנפץ? אז יאללה,תראו הכל התחיל כיתה ז',חטיבה- הייתי הילדה במצב הכי נאחס בעולם אני נשבעת לכם אתם פשוט לא יודעים. בתחילת כיתה ז' הייתי בין הילדות הכי מקובלות בשכבה ,נו, אתם יודעים זה דיי חשוב בגיל 12 ,מה לא ככה?,טוב יכול להיות שלא אבל לפחות ככה חשבתי, ואם הזמן הפכתי להיות יותר ויותר נשנאת עם כל מיני בנות אשר למדו איתי בשכבה ביסודי וגם שם לא מיודע מה סבלו אותי ככה שלאט לאט בלי בכלל לשים לב הפכתי להיות מילדה הכי נערצת לילדה הכי נשנאת בשכבה,אז התחילו כל ההחרמות האלה עליי,אחר כך ירידות וקללות של ילדים אשר למדו איתי עד לשלב שבו הייתי מגיעה הביתהבוכה שאני רוצה למות, ואף אחד אינו יודע איזה טראומה זו לילדה בת 12. אז אמרתי לעצמי חלאס,יאללה אני עוברת בית ספר לפתוח דף חדש במקום בו איש אינו מכיר אותי.ועד אותו רגע בו עברתי לבית הספר החדש הייתי הילדה הקטנה של אמא,אבל שלא תחשבו שבפעם אחת הפכתי להיות מה שאני עכשיו,ממש לא!! כיתה ח',יום ראשון,בית ספר חדש, אנשים חדשים, "אוקיי,איפה להתחיל עכשיו כדי לא לעשות את אותה טעות של שנה שעברה?".ואז,התחלתי להכיר את כל השכבה,לא היה חשוב לי פה להכיר את כולם,להיות במרכז העיניינים, פשוט להכיר אנשים ולמצוא את הקבוצה שלי. סוף כיתה ח',טוב כנראה שמצאתי את הקבוצה שלי "היי הינה אתם,סבבה!!!" כל יום בהפסקה יושבים על הבמה ליד הביצפר כל אחר הצהריים נפגשים אחלה לנו,אבל כנראה אתם לא הקבוצה הנכונה. תחילת ט', חבר! יש לי סוף סוף חבר, אני חושבת שזה משו רציני,אבל הוא מעשן,למה בעצם שאני לא אעשן גם?! סגריה ראשונה,ואופס כל החברות שלי גם מעשנות,יושבות ביחד בהפסקה,כבר לא על הבמה,בצד שלא יראו אותנו חבורה של ילדות קטנות יושבות ומעשנות. טוב נפרדתי מהחבר שלי,שבוע אחרי אני מכירה את טל, טל הוא אהבה האמיתית שלי, משום מה חשבתי שזה בכלל לא יצליח בינינו,אני בקושי בת 15 הוא כבר בן 19 מתקרב ל20, חמש שנים הבדל,מה לילדה בצ 15 לעשות עם חייל בן 20? טוב,אנחנו יחד, אמא כמובן לא מרוצה, אבל כועס,אני חוזרת מסריחה מעשן של סגריות. אמא חושבת לעצמה בראש בטח כל היום החייל הזה חושב איך לזיין לבת שלי ת'צורה אבל לאט לאט הם מתרגלים. באותו זמן הכרתי את ידיד שלי נימרוד,כיום הידיד הכי טוב שלי, כל היום הייתי משגעת אותי משעמם לי,אין לי ריגושים,אין משו מעניין ימים ארוכים מידיי וכו'. אחרי כמה זמן נמרוד מתקשר אליי,"בואי איתי לפלמחים", אני שואלת אותו "למה?" "אני רוצה להראות לך משהו..." אני נוסעת איתו,ופתאום מול העיניים שלי,בפעם הראשונה גראס בת 15,מעשנת גראס בפלמחים. חביבבבב....וטל לא יודע כלום. טוב תראו,אני מאמינה שבסופו של דבר כל אחד מנסה את הסם הקל, אבל חלק מפסיקים עם זה ואחרים ממשיכים,משום מה אני המשכתי, בהתחלה זה היה בפעם ב...חודש,חודשיים,לעיתים רחוקות. שאמא הייתה מריחה את הריח של העשן הייתי אומרת לה שזה טל עם הסגריות שלו והיא הייתה מאמינה. אבל עם הזמן הקשר עם טל דאח. התחלתי כיתה יוד,שוב בית ספר חדש,אנשים חדשים וכו' וכו' וכו', אני וטל יחד,עדיין, אני ונמרוד מעשנים עדיין ונוספו אנשים חדשים, אני וטל לא מפסיקים לריב ונפרדים באמצע כיתה יוד,שנה עברנו יחד,ועכשיו לבד, נמרוד,אני והחשיש. חצי שנה בפעם בשבוע יום שישי שכטת צוהרים סמים סמים סמים. יומולדת 16,בדיוק לפני שנה,אמא מחליטה להודיע לי שהיא עשתה טעות לפני 16 שנה ומזלזלת בי ובחברים שלי "את וכל החברים שלך גם כן!". טוב הפסקה של שלושה חודשים בלי סמים קלים,רק לימודים,בלי שום דבר אחר,בגריות עברתי יפה בציונים עוברים, סבבה... חופש הגדול...חופש רק של מסיבות וסמים יוצא הראש מהמקום משתגעים,מכירים אנשים שונים נחמד כזה...יש לי חבר חדש,ואחר כך עוד אחד ועוד אחד.מתחילים יא',בזילזול גמור כאילו אין ת'כוח הזה של הבגרויות, כאילו לא נגמר החופש כאילו מסיבות נמשכות כאילו ממשיכים סמים.סקס,סמים,רוק ומטאל זה כל החיים שלי, זהו אין יעדים אין כלום. אני וחברה שלי יושבות בבית ומתכבות באייסיקיו עם איזה אחד שלמד אצלינו בביצפר שנה שעברה, ויושבות לנו בגן פתאום עובר איזה אחד שואל אותי "את חן נכון?" מה!? מאיפה הוא יודע? ואני נדלקתי זהו! הוא יהיה משו רציני. עד שהייתה לי כזאת הפסקה יפה מסמים, שיט! הוא מעשן להיות בחדר שלו שכל החדר מלא סמים ולא לעשן?! פאק! דפקתי כמה חודשים טובים של גמילה.אני חוזרת הביתה ממנו אמאבא מתקשרים "חן בואי מיד הביתה" -"טוב אני באה" ואני בסטלה של החיים שלי,הם גילו ת'סגריות איך זה נפל עליי!? מילא,פתאום אמא קוראת לי לסלון,שואלת אותי מה עשנת הפעם ואני בשיא האדישות עונה לה, "חשיש". זהו,פה אתם מבינים למי זה מזל טוב היומולדת הזאת ולמי מזל רע?! אין פה שום פואנטה לסיפור זה...פשוט התחשק לי לכתוב אותו... חן
יומולדת 17,פששש...,סחה על הגיל. וואלה כמה ברכות של מזל טוב קבלתי,ממש גאה בעצמי,מתי הספקתי להכיר את כל האנשים האלה? ת'אמת,שתחשבו על זה מי אמר שיומולדת זה דווקא מזל טוב, ולא מזל רע...?! לדעתי,ועם תשאלו אותי יומולדת זה מזל רע,במיוחד להורים, לפחות להורים שלי.תראו,אני לא כותבת גדולה,ואני גם לא מתכוונת לדבר פה בשפה גבוה,כי סך הכל זה החיים שלי...אין לי פה מה לדבר בשפה מרוממת, אז טוב,בעצם לאו דווקא בגיל 17 הבאתי להם את המזל הרע, אבל הכל התנפץ בגיל המחורבן הזה.ואתם בטח שואלים את עצמכם מה התנפץ? אז יאללה,תראו הכל התחיל כיתה ז',חטיבה- הייתי הילדה במצב הכי נאחס בעולם אני נשבעת לכם אתם פשוט לא יודעים. בתחילת כיתה ז' הייתי בין הילדות הכי מקובלות בשכבה ,נו, אתם יודעים זה דיי חשוב בגיל 12 ,מה לא ככה?,טוב יכול להיות שלא אבל לפחות ככה חשבתי, ואם הזמן הפכתי להיות יותר ויותר נשנאת עם כל מיני בנות אשר למדו איתי בשכבה ביסודי וגם שם לא מיודע מה סבלו אותי ככה שלאט לאט בלי בכלל לשים לב הפכתי להיות מילדה הכי נערצת לילדה הכי נשנאת בשכבה,אז התחילו כל ההחרמות האלה עליי,אחר כך ירידות וקללות של ילדים אשר למדו איתי עד לשלב שבו הייתי מגיעה הביתהבוכה שאני רוצה למות, ואף אחד אינו יודע איזה טראומה זו לילדה בת 12. אז אמרתי לעצמי חלאס,יאללה אני עוברת בית ספר לפתוח דף חדש במקום בו איש אינו מכיר אותי.ועד אותו רגע בו עברתי לבית הספר החדש הייתי הילדה הקטנה של אמא,אבל שלא תחשבו שבפעם אחת הפכתי להיות מה שאני עכשיו,ממש לא!! כיתה ח',יום ראשון,בית ספר חדש, אנשים חדשים, "אוקיי,איפה להתחיל עכשיו כדי לא לעשות את אותה טעות של שנה שעברה?".ואז,התחלתי להכיר את כל השכבה,לא היה חשוב לי פה להכיר את כולם,להיות במרכז העיניינים, פשוט להכיר אנשים ולמצוא את הקבוצה שלי. סוף כיתה ח',טוב כנראה שמצאתי את הקבוצה שלי "היי הינה אתם,סבבה!!!" כל יום בהפסקה יושבים על הבמה ליד הביצפר כל אחר הצהריים נפגשים אחלה לנו,אבל כנראה אתם לא הקבוצה הנכונה. תחילת ט', חבר! יש לי סוף סוף חבר, אני חושבת שזה משו רציני,אבל הוא מעשן,למה בעצם שאני לא אעשן גם?! סגריה ראשונה,ואופס כל החברות שלי גם מעשנות,יושבות ביחד בהפסקה,כבר לא על הבמה,בצד שלא יראו אותנו חבורה של ילדות קטנות יושבות ומעשנות. טוב נפרדתי מהחבר שלי,שבוע אחרי אני מכירה את טל, טל הוא אהבה האמיתית שלי, משום מה חשבתי שזה בכלל לא יצליח בינינו,אני בקושי בת 15 הוא כבר בן 19 מתקרב ל20, חמש שנים הבדל,מה לילדה בצ 15 לעשות עם חייל בן 20? טוב,אנחנו יחד, אמא כמובן לא מרוצה, אבל כועס,אני חוזרת מסריחה מעשן של סגריות. אמא חושבת לעצמה בראש בטח כל היום החייל הזה חושב איך לזיין לבת שלי ת'צורה אבל לאט לאט הם מתרגלים. באותו זמן הכרתי את ידיד שלי נימרוד,כיום הידיד הכי טוב שלי, כל היום הייתי משגעת אותי משעמם לי,אין לי ריגושים,אין משו מעניין ימים ארוכים מידיי וכו'. אחרי כמה זמן נמרוד מתקשר אליי,"בואי איתי לפלמחים", אני שואלת אותו "למה?" "אני רוצה להראות לך משהו..." אני נוסעת איתו,ופתאום מול העיניים שלי,בפעם הראשונה גראס בת 15,מעשנת גראס בפלמחים. חביבבבב....וטל לא יודע כלום. טוב תראו,אני מאמינה שבסופו של דבר כל אחד מנסה את הסם הקל, אבל חלק מפסיקים עם זה ואחרים ממשיכים,משום מה אני המשכתי, בהתחלה זה היה בפעם ב...חודש,חודשיים,לעיתים רחוקות. שאמא הייתה מריחה את הריח של העשן הייתי אומרת לה שזה טל עם הסגריות שלו והיא הייתה מאמינה. אבל עם הזמן הקשר עם טל דאח. התחלתי כיתה יוד,שוב בית ספר חדש,אנשים חדשים וכו' וכו' וכו', אני וטל יחד,עדיין, אני ונמרוד מעשנים עדיין ונוספו אנשים חדשים, אני וטל לא מפסיקים לריב ונפרדים באמצע כיתה יוד,שנה עברנו יחד,ועכשיו לבד, נמרוד,אני והחשיש. חצי שנה בפעם בשבוע יום שישי שכטת צוהרים סמים סמים סמים. יומולדת 16,בדיוק לפני שנה,אמא מחליטה להודיע לי שהיא עשתה טעות לפני 16 שנה ומזלזלת בי ובחברים שלי "את וכל החברים שלך גם כן!". טוב הפסקה של שלושה חודשים בלי סמים קלים,רק לימודים,בלי שום דבר אחר,בגריות עברתי יפה בציונים עוברים, סבבה... חופש הגדול...חופש רק של מסיבות וסמים יוצא הראש מהמקום משתגעים,מכירים אנשים שונים נחמד כזה...יש לי חבר חדש,ואחר כך עוד אחד ועוד אחד.מתחילים יא',בזילזול גמור כאילו אין ת'כוח הזה של הבגרויות, כאילו לא נגמר החופש כאילו מסיבות נמשכות כאילו ממשיכים סמים.סקס,סמים,רוק ומטאל זה כל החיים שלי, זהו אין יעדים אין כלום. אני וחברה שלי יושבות בבית ומתכבות באייסיקיו עם איזה אחד שלמד אצלינו בביצפר שנה שעברה, ויושבות לנו בגן פתאום עובר איזה אחד שואל אותי "את חן נכון?" מה!? מאיפה הוא יודע? ואני נדלקתי זהו! הוא יהיה משו רציני. עד שהייתה לי כזאת הפסקה יפה מסמים, שיט! הוא מעשן להיות בחדר שלו שכל החדר מלא סמים ולא לעשן?! פאק! דפקתי כמה חודשים טובים של גמילה.אני חוזרת הביתה ממנו אמאבא מתקשרים "חן בואי מיד הביתה" -"טוב אני באה" ואני בסטלה של החיים שלי,הם גילו ת'סגריות איך זה נפל עליי!? מילא,פתאום אמא קוראת לי לסלון,שואלת אותי מה עשנת הפעם ואני בשיא האדישות עונה לה, "חשיש". זהו,פה אתם מבינים למי זה מזל טוב היומולדת הזאת ולמי מזל רע?! אין פה שום פואנטה לסיפור זה...פשוט התחשק לי לכתוב אותו... חן
שיהיה לך יומולדת הכי שמיייייייייייייח בעולם!!! ותהיי אופטימית!!
