מחכה איפה שתהיי
New member
יומולדת שמח (1)
"תודה" היא אמרה בחיוך מבוייש, זה בדיוק מה שאיחלתי לעצמי ליום ההולדת." חמש שנים שאני בעלים ומנהל של חנות בגדים בדיזינגוף סנטר. בגיל 32 הצלחתי להגיע למצב כלכלי טוב, ולא התביישתי בזה. לקחתי משכנתא וקניתי לי בית יפה באזור טוב, ונסעתי על אוודי חדשה. שימותו הקנאים … בשנתיים האחרונות העסקים ידעו עליות ומורדות. הם הושפעו בעיקר מהמצב הכלכלי והמיתון ששרר במשק, יחד עם המצב הבטחוני שהשפיע באופן ישיר על מספר המבקרים בסנטר, ומכאן ישירות על מצב ההכנסות. לפני כחצי שנה, כשהחלו בפעם המי יודע כמה, הדיונים מחדש, והתכנסו להן כל מיני ועידות פסגה אופטימיות, נראה היה שאוטוטו האינתיפדה מאחורינו, והתחלתי גם אני לראות פירות בחנות. מספר המבקרים גדל מיום ליום, ההכנסות בהתאם ומהר מאוד עלה השלט על חלון הראווה "דרושה מוכרת עם נסיון". 4 ימים של ראיונות שלא העלו שום דבר. אחת צעירה מידי, מבוגרת מידי, אחת שלא ממש ידעה את העבודה ועוד כהנה וכהנה. ביום הרביעי נכנסה שירן. החנות היתה עמוסה בלקוחות, וראיתי אותה ניגשת לעברי בחשש. "אתה שי?" היא שאלה בקול רפה. "כן, את פה בקשר לעבודה?" היא הנהנה בראשה. ביקשתי ממנה לשבת בצד ולהמתין לי כמה דקות שאתפנה. משהו בשירן, בהופעה שלה, במראה שלה, ברבע משפט שאמרה גרם לי לדעת עוד באותו רגע, עוד לפני הראיון, שיש פה מישהי מיוחדת. הראיון לימד כי שירן היתה בת 17 וחצי, ושמונה חודשים לפני גיוס. ילדה/אשה בהירה בגובה 1.60, חזה עגלגל ויפה, שיער בלונדיני גולש וארוך, ועיניים מדהימות. אין מילה אחרת. יכולת לשקוע בעיניים האלה ולשכוח את כל העולם. היה בהם הכל. את העיניים האלה רציתי לראות כל יום. ראיון קצר שבסופו סיכמנו על התנאים ושירן התייצבה לעבודה למחרת בבוקר. העיניים האלה ליוו אותי מיום המחרת ועד היום. הן הלכו אחרי כמעט בכל הזדמנות. יכולתי לראות אותה מגניבה לעברי מבטים בעת שעמדה עם לקוחות. ראיתי אותה מסתכלת עלי כשישבתי בדלפק. המתח שהיה ביננו יכולנו להרגיש שנינו מהיום הראשון. מהכוון שלה היא לא ניסתה אפילו לרגע להסתיר. אני לעומת זאת, למרות שחשתי את אותו דבר בדיוק, ניסיתי להמשיך לשדר אדישות. מיום ליום העניינים קיבלו תאוצה. היא לבשה בגדים חשופים יותר, כאילו התלבשה לכבודי, ה"בוקר טוב" שלה נאמר בקול סקסי ומתגרה, והמבטים, המבטים הפכו חודרים יותר ויותר. עם הזמן נדמה היה כי כל העובדות בחנות כבר דיברו על כך מאחורי גבי. היום בבוקר שירן חגגה את יום הולדתה השמונה עשר. בצהריים, חיכינו להזדמנות בה החנות תהיה ריקה מקונים, והתכנסו כולנו, שירן אני ושלושת העובדות הנוספות, לאכול עוגה ששירן הביאה איתה בבוקר. על העוגה היו 18 נרות ועוד אחד לשנה הבאה. מזגנו יין, בהדלקנו את הנרות, והבנות אמרו לשירן, "קדימה, משאלה". שירן עצמה את עיניה, התקרבה לנרות, ורגע לפני שנשפה על הנרות פתחה את עיניה המדהימות לשבריר של שניה ונעצה אותן עמוק בעיני. המשך בקרוב …..
"תודה" היא אמרה בחיוך מבוייש, זה בדיוק מה שאיחלתי לעצמי ליום ההולדת." חמש שנים שאני בעלים ומנהל של חנות בגדים בדיזינגוף סנטר. בגיל 32 הצלחתי להגיע למצב כלכלי טוב, ולא התביישתי בזה. לקחתי משכנתא וקניתי לי בית יפה באזור טוב, ונסעתי על אוודי חדשה. שימותו הקנאים … בשנתיים האחרונות העסקים ידעו עליות ומורדות. הם הושפעו בעיקר מהמצב הכלכלי והמיתון ששרר במשק, יחד עם המצב הבטחוני שהשפיע באופן ישיר על מספר המבקרים בסנטר, ומכאן ישירות על מצב ההכנסות. לפני כחצי שנה, כשהחלו בפעם המי יודע כמה, הדיונים מחדש, והתכנסו להן כל מיני ועידות פסגה אופטימיות, נראה היה שאוטוטו האינתיפדה מאחורינו, והתחלתי גם אני לראות פירות בחנות. מספר המבקרים גדל מיום ליום, ההכנסות בהתאם ומהר מאוד עלה השלט על חלון הראווה "דרושה מוכרת עם נסיון". 4 ימים של ראיונות שלא העלו שום דבר. אחת צעירה מידי, מבוגרת מידי, אחת שלא ממש ידעה את העבודה ועוד כהנה וכהנה. ביום הרביעי נכנסה שירן. החנות היתה עמוסה בלקוחות, וראיתי אותה ניגשת לעברי בחשש. "אתה שי?" היא שאלה בקול רפה. "כן, את פה בקשר לעבודה?" היא הנהנה בראשה. ביקשתי ממנה לשבת בצד ולהמתין לי כמה דקות שאתפנה. משהו בשירן, בהופעה שלה, במראה שלה, ברבע משפט שאמרה גרם לי לדעת עוד באותו רגע, עוד לפני הראיון, שיש פה מישהי מיוחדת. הראיון לימד כי שירן היתה בת 17 וחצי, ושמונה חודשים לפני גיוס. ילדה/אשה בהירה בגובה 1.60, חזה עגלגל ויפה, שיער בלונדיני גולש וארוך, ועיניים מדהימות. אין מילה אחרת. יכולת לשקוע בעיניים האלה ולשכוח את כל העולם. היה בהם הכל. את העיניים האלה רציתי לראות כל יום. ראיון קצר שבסופו סיכמנו על התנאים ושירן התייצבה לעבודה למחרת בבוקר. העיניים האלה ליוו אותי מיום המחרת ועד היום. הן הלכו אחרי כמעט בכל הזדמנות. יכולתי לראות אותה מגניבה לעברי מבטים בעת שעמדה עם לקוחות. ראיתי אותה מסתכלת עלי כשישבתי בדלפק. המתח שהיה ביננו יכולנו להרגיש שנינו מהיום הראשון. מהכוון שלה היא לא ניסתה אפילו לרגע להסתיר. אני לעומת זאת, למרות שחשתי את אותו דבר בדיוק, ניסיתי להמשיך לשדר אדישות. מיום ליום העניינים קיבלו תאוצה. היא לבשה בגדים חשופים יותר, כאילו התלבשה לכבודי, ה"בוקר טוב" שלה נאמר בקול סקסי ומתגרה, והמבטים, המבטים הפכו חודרים יותר ויותר. עם הזמן נדמה היה כי כל העובדות בחנות כבר דיברו על כך מאחורי גבי. היום בבוקר שירן חגגה את יום הולדתה השמונה עשר. בצהריים, חיכינו להזדמנות בה החנות תהיה ריקה מקונים, והתכנסו כולנו, שירן אני ושלושת העובדות הנוספות, לאכול עוגה ששירן הביאה איתה בבוקר. על העוגה היו 18 נרות ועוד אחד לשנה הבאה. מזגנו יין, בהדלקנו את הנרות, והבנות אמרו לשירן, "קדימה, משאלה". שירן עצמה את עיניה, התקרבה לנרות, ורגע לפני שנשפה על הנרות פתחה את עיניה המדהימות לשבריר של שניה ונעצה אותן עמוק בעיני. המשך בקרוב …..