een ogenblik
New member
יום שני, ואני בבית
שייקה הפחיד אותי אתמול בלילה. הוא בא לבקר כשכאוס עשתה אבטיה, הסתובב, בדק, הציץ אל מאגר המיים. כאשר ליטפתי אותו, תוך כדי דיבור עם כאוס, שמלי לב שצמחה לות ככה סתם, בלוטה בולטת (אבל בולטת) במרכז הבטן. המשכתי לדבר עם כאוס כאילו כלום לא קרה, אך ליבי החל לפעום במהירות היסטרית מלאת פאניקה.
כשכאוס סיימה את נחיצותי בחדר הרחצה, ירדתי למטה עם האיש, צדנו את שייקה, ובדקנו. כן, יש בלוטה. היא בבטן. אבל מישוש שלה לא כואב לו, הוא אוכל, הוא לא מראה סימני מחלה, אבל גם לא משתף פעולה. הייתי נרגעת מעט, אבל כבר יש לי נסיון עם בעיות מינוריות אצל חיות מחמד שצמחו לבעיות רציניות, אז לא נרגעתי. לאיש הודיע שאין לו זמן מחר לכלום, וכאוס תאלץ להשאר באופוואנג בגלל זה, אז לקחת את שייקה לרופא לא בא בחשבון כלל. ליתר בטחון, הוא גם הביע את דעתו שאסור להתעכב וצריך לבדוק (כאילו לא ידעתי זאת לבד).
מודאגת שלחתי למנהלת שלי בקשה ליום חופשה היום ב-SMS. יום ראשון בערב או לא יום ראשון בערב, הבקשה הייתה יותר בגדר נימוס, כי פשוט לא התכוונתי להגיע לעבודה בבוקר. במיוחד לא אחרי ששוחתי בטלפון עם עמית לעבודה, והוא אמר שאין בעיה והוא יודיע שאיני יכולה לבוא, ושהוא במקומי לא היה בא.
אכלנו ארוחת ערב. כאוס ירדה למטה וניסתה להרים את שייקה. הדרך שלה להרים אותו זה לכרוך ידיים סביב בטנו. היא מייד הניחה לו בהפעת הפתעה קלה, קימטה את מצחה, חיברה דבר לדבר, ושאלה אותי מה הנחתי לשייקה על הבטן "כי אמרת את זה כשדיברת עם הקולגה שלך" טוב, לא ציטוט מדוייק, אבל בערך). טענתי בתוקף שלא הנחתי לשייקה כלום על הבטן, אך לא הרחבתי (לא שאני חושבת שצריך למנוע עובדות חיים מילדים, פשוט לא היה לי כח להתמודד).
לאחר שהמנהלת שלחה לי הודעה שמאשרת את החופשה, שאין בעיה ושהיא מאחלת לשייקוץ (לא ביטוי שלה) כל טוב, סיפרתי לכאוס שמחר (היום) איני הולכת לעבודה. אבל, סייגתי את מפל רעיונותיה, זה עבור לקיחת שייקה לוטרינר. כאוס מייד הודיעה על רצונה לבוא. הסברתי לה שאיני יכולה לחכות לאחר הצהריים, והכוונה היא לקחת אותו לשעת הקבלה הבודדת בבוקר. כאוס קיבלה את הדין. גם את דין ההלכה ל-opvang אחרי שעות סיום ביה"ס היא קיבלה בגבורה (בעיקר אחרי שהבטחתי שאם לא יהיו בעיות, אבוא לאסוף אותה לפני שה-opvand יתחיל).
הבוקר, ארזנו את שייקה בתיבתו, ויצאנו כולנו יחד מהבית. שייקה מירמר כל הדרך, וכאוס בקושי עצרה התלהבותה למראה שייקה נוסע איתה לביה"ס. כמעט הבטחנו לה שאפשר יהיה להכניס את תיבת שייקה לחצר הביה"ס, אבל הפקקים גרמו לנו להסביר שזה בלתי אפשרי. בביה"ס כאוס והאיש רצו מהר לא לאחר (והגיעו עם הצילצול).
לאחר שזרקתי את האיש היכן שהיה זקוק לזריקה, נסענו למרפאה, שייקה ואני. לא קבעתי תור (כמה מפתיע) אז למרות שהיינו יחידים בחדר ההמתנה, נאלצנו להמתין כשאחרים באו ונכנסו בהתאם לתור קבוע מראש. ואז נכנסנו. שייקה התבגר, וכבר אינו נאבק על חייו במרפאה וטרינרית. או זה, או שהוטרינר הפעם היה מיומן עם חתול. בדיקה ראשונית קבעה שכנראה צריך להשאיר אותו לבדיקות והשגחה, לפחות עד אחרי הצהריים אם לא עד מחר. האם אני צריכה לכתוב בצורה מפורשת שהייתי מודאגת? אבל אז הוחלט שמיקום הבליטה כלכך מוזר, שאולי יש לזה הסבר פשוט. מכונת גילח קטנה הובאה, בטנו של שייקה גולחה, ובמרכז הבליטה נמצא פצע ממכות עם חתול אחר. שוין. זיהום פשוט.
אחרי שמפלס החרדה ירד לקו המינימום שלו, הוטרינר הלך להביא תרופות הביתה וזריקות לעכשיו. לפני שהוא קבע את מנת התרופה הנכנסת למזרק, הוא שקל את שייקה. מכיוון שהתרופה לנתינה בבית הגיעו הפעם בצורת סירופ, אותו צריך לתת עם מזרק לצידי הפה, הווטרינר נתן לי הוראות עד להיכן למלא את המזרק. עד שנטה 8 הוא אמר, מפתיע את עצמו לא פחות מאשר אותי. או, כפי שהוא הסביר, מעולם הוא לא הורה לתת לחתול מנה כזו, ומעולם לא נתקל בחתול כה גדול שהצריך מנה כה גדולה.
|אנחת רווחה|
שייקה הפחיד אותי אתמול בלילה. הוא בא לבקר כשכאוס עשתה אבטיה, הסתובב, בדק, הציץ אל מאגר המיים. כאשר ליטפתי אותו, תוך כדי דיבור עם כאוס, שמלי לב שצמחה לות ככה סתם, בלוטה בולטת (אבל בולטת) במרכז הבטן. המשכתי לדבר עם כאוס כאילו כלום לא קרה, אך ליבי החל לפעום במהירות היסטרית מלאת פאניקה.
כשכאוס סיימה את נחיצותי בחדר הרחצה, ירדתי למטה עם האיש, צדנו את שייקה, ובדקנו. כן, יש בלוטה. היא בבטן. אבל מישוש שלה לא כואב לו, הוא אוכל, הוא לא מראה סימני מחלה, אבל גם לא משתף פעולה. הייתי נרגעת מעט, אבל כבר יש לי נסיון עם בעיות מינוריות אצל חיות מחמד שצמחו לבעיות רציניות, אז לא נרגעתי. לאיש הודיע שאין לו זמן מחר לכלום, וכאוס תאלץ להשאר באופוואנג בגלל זה, אז לקחת את שייקה לרופא לא בא בחשבון כלל. ליתר בטחון, הוא גם הביע את דעתו שאסור להתעכב וצריך לבדוק (כאילו לא ידעתי זאת לבד).
מודאגת שלחתי למנהלת שלי בקשה ליום חופשה היום ב-SMS. יום ראשון בערב או לא יום ראשון בערב, הבקשה הייתה יותר בגדר נימוס, כי פשוט לא התכוונתי להגיע לעבודה בבוקר. במיוחד לא אחרי ששוחתי בטלפון עם עמית לעבודה, והוא אמר שאין בעיה והוא יודיע שאיני יכולה לבוא, ושהוא במקומי לא היה בא.
אכלנו ארוחת ערב. כאוס ירדה למטה וניסתה להרים את שייקה. הדרך שלה להרים אותו זה לכרוך ידיים סביב בטנו. היא מייד הניחה לו בהפעת הפתעה קלה, קימטה את מצחה, חיברה דבר לדבר, ושאלה אותי מה הנחתי לשייקה על הבטן "כי אמרת את זה כשדיברת עם הקולגה שלך" טוב, לא ציטוט מדוייק, אבל בערך). טענתי בתוקף שלא הנחתי לשייקה כלום על הבטן, אך לא הרחבתי (לא שאני חושבת שצריך למנוע עובדות חיים מילדים, פשוט לא היה לי כח להתמודד).
לאחר שהמנהלת שלחה לי הודעה שמאשרת את החופשה, שאין בעיה ושהיא מאחלת לשייקוץ (לא ביטוי שלה) כל טוב, סיפרתי לכאוס שמחר (היום) איני הולכת לעבודה. אבל, סייגתי את מפל רעיונותיה, זה עבור לקיחת שייקה לוטרינר. כאוס מייד הודיעה על רצונה לבוא. הסברתי לה שאיני יכולה לחכות לאחר הצהריים, והכוונה היא לקחת אותו לשעת הקבלה הבודדת בבוקר. כאוס קיבלה את הדין. גם את דין ההלכה ל-opvang אחרי שעות סיום ביה"ס היא קיבלה בגבורה (בעיקר אחרי שהבטחתי שאם לא יהיו בעיות, אבוא לאסוף אותה לפני שה-opvand יתחיל).
הבוקר, ארזנו את שייקה בתיבתו, ויצאנו כולנו יחד מהבית. שייקה מירמר כל הדרך, וכאוס בקושי עצרה התלהבותה למראה שייקה נוסע איתה לביה"ס. כמעט הבטחנו לה שאפשר יהיה להכניס את תיבת שייקה לחצר הביה"ס, אבל הפקקים גרמו לנו להסביר שזה בלתי אפשרי. בביה"ס כאוס והאיש רצו מהר לא לאחר (והגיעו עם הצילצול).
לאחר שזרקתי את האיש היכן שהיה זקוק לזריקה, נסענו למרפאה, שייקה ואני. לא קבעתי תור (כמה מפתיע) אז למרות שהיינו יחידים בחדר ההמתנה, נאלצנו להמתין כשאחרים באו ונכנסו בהתאם לתור קבוע מראש. ואז נכנסנו. שייקה התבגר, וכבר אינו נאבק על חייו במרפאה וטרינרית. או זה, או שהוטרינר הפעם היה מיומן עם חתול. בדיקה ראשונית קבעה שכנראה צריך להשאיר אותו לבדיקות והשגחה, לפחות עד אחרי הצהריים אם לא עד מחר. האם אני צריכה לכתוב בצורה מפורשת שהייתי מודאגת? אבל אז הוחלט שמיקום הבליטה כלכך מוזר, שאולי יש לזה הסבר פשוט. מכונת גילח קטנה הובאה, בטנו של שייקה גולחה, ובמרכז הבליטה נמצא פצע ממכות עם חתול אחר. שוין. זיהום פשוט.
אחרי שמפלס החרדה ירד לקו המינימום שלו, הוטרינר הלך להביא תרופות הביתה וזריקות לעכשיו. לפני שהוא קבע את מנת התרופה הנכנסת למזרק, הוא שקל את שייקה. מכיוון שהתרופה לנתינה בבית הגיעו הפעם בצורת סירופ, אותו צריך לתת עם מזרק לצידי הפה, הווטרינר נתן לי הוראות עד להיכן למלא את המזרק. עד שנטה 8 הוא אמר, מפתיע את עצמו לא פחות מאשר אותי. או, כפי שהוא הסביר, מעולם הוא לא הורה לתת לחתול מנה כזו, ומעולם לא נתקל בחתול כה גדול שהצריך מנה כה גדולה.
|אנחת רווחה|
