יום שני/אגי משעול (ט?)

יום שני/אגי משעול (ט?)

"אז מה היה לנו? ריחו המתוק של האלמון, השמש הכתומה, המציירת, המתגלה לפתע במטח האור הראשון כשחוצים אפרסמון לרוחב, תכלת לפני הצהרים של פרחי העולש, השדה כולו אשכול ברלה על גבעול של חצב והייתה גם המלה "נחליאלי". מה עוד היה לנו? רקוויאם ציקדות, כבשים ורודים במדרון השמיים, והפלומה הרכה, המנשקת, בתחתית אוזנו של החתול וזהו, נדמה לי כל מה שהיה לנו היום." (אני לא רואה את המסך כמו שצריך כי אחרי הירידה האחרונה משהו בראייה שלי השתבש, ונדמה לי שאני מתחילה סופסוף לעלות במשקל ויש לי אינספור חוקים שאני צריכה לציית להם [אסור להסתכל על עצמי במראה אחרי ארוחות, אסור להדחיק תחושת רעב, אסור להתייסר בגלל אוכל] כדי לא להשתגע, ולאט לאט אני חוזרת לישון ולא חולמת [מליון חוקים שצריך לציית להם] וזה צריך להיות מתועד איפשהו, כמה אנחנו לבד, עם הפלומה הרכה, המנשקת, בתחתית אוזנו של החתול, לא יודעת למה נזכרתי דווקא בשיר הזה הערב, ואני לא מצליחה לראות את המסך וזה מטריף עליי את דעתי, מכל הדברים, זה מטריף עליי את דעתי -)
 
ואני רואה

חיבור בין מציאות והכחשה (לא הכחשה של אני לא חולה אלא יותר נכון הכחשה לשם נדידה לחלומות לשם הרגעה). את מתהלכת בין כול כך הרבה עולמות שהם כולם שלך, נלחמת בכול כך הרבה חזיתות שמצד אחד מחזקים אותך (עצם העובדה של ההתמודדות והפסקת ההכחשה) ומנגד מחלישים כי כמה עוד אפשר להילחם (בעיקר בעצמך ובעולם סביבך שעיוור/לא מודע למתחולל בפנים?). את הולכת בעולם בו החוקים דוחקים אותך לפינה (לא אומרת שזה דבר רע. נכון לעכשיו, זה מה שאת צריכה) שמכהים את התחושות והחושים ואת מסתמכת על מראות וריחות הצרובים בזכרונות העבר או כאלו הכתובים על ידי האחר כי כל כך קשה לאפשר לעצמך עכשיו לחלום/לזכור/להרגיש/לחוש... כי בעצם כרגע את כובלת (בצורה חיובית-לשם החלמה) את עצמך לאסור/מותר. במקום מסוים הרגש שהיה כול כך חזק ובולט בהודעות שלך נשאר רגע מאחור. אולי זה מה שנותן/מאפשר לך את המקום לנוח מהמלחמות האחרות ולהתמודד עם מערכה אחת חשובה ׳החיים שלך׳ כדי שברגע שתוכלי ותעמדי על הרגלים תוכלי להתמודד עם שאר הדברים את תלחמי בכול הכוח. הראייה שלך (מטאפורית ואולי גם פיזית) תתרחב ולא תצטמצם ומשם אולי תראי עד כמה את חזקה, משמעותית לחיים שלך, לא מוותרת ובעיקר מסוגלת להתמודד עם העולם לא משנה איזה מכשול או מהמורה ישים הוא לפניך. שמרי על עצמך ותמשיכי להילחם על החיים שלך כי אין דרך אחרת! (מצטערת על שגיאות הכתיב).
 

levshavur

New member
לגרניום

שלום לך השיר שבחרת הוא יפה ואני יכולה להגיד לך שאני כבדת ראייה ובקושי רואה מה יש על המסך כי האותיות קטנטנות...אבל אני עושה מאמץ ולא מוותרת...(אפילו שלפעמים זה עושה לי מיגרנה...) תוכנות ההגדלה הן מסורבלות ולא נוחות לשימוש. בקשר לשינויי בראיה כדאי לברר את זה...כי אוליי זה חשוב. לבשה .
 

קולדון

New member
זה באמת מלחיץ..

אני מניחה שגם עשית בדיקות עיניים? אני מאמינה שאם זה קשור באמת לירידה אז זה גם ישתפר ויחזור לעצמו עם העליה. אני זוכרת במעורפל שלימפ כתבה על זה כאן בעבר... ו...אולי זה גם קצת כמו טריגר חיובי לעליה? אצלי גם נהיו בעיות עיניים בעקבות תת תזונה.. וזה מאוד הכניס אותי לפאניקה ויחד עם הפאניקה גם להתעוררות... את יודעת מה לעשות. ואת רוצה לשתף פעולה. הדבר הכי קשה הוא להכיל את חוסר הנוחות הזה... אולי לא לנסות להרגיע את עצמך כל הזמן או לנסות לפתור או להפתר מהתחושות הקשות שנלוות לאכילה... אלא יותר להשלים איתן. כי הן זמניות. והכי מרגיע זה להכיל את זה... כי להעלים את זה בהבזק שניה כמו שהיינו רוצות אולי זה לא אפשרי.. וזה הרבה יותר מחרפן מהמצב עצמו. אולי אני עושה השלכות.. אבל כל פעם שיש לי פציעה ספורט שמשתקת אותי, אני מרגישה כמו מה שאת מתארת מהשיבוש של הראיה. איבוד שליטה על הגוף. איבוד שליטה, מלווה בהגבלה פיזית. זה מחרפן, בעיקר אנוקרטיות. ובטיפול למדתי שהכי נכון לנסות להכיל את הרגשות האלו, שזו גם המקבילה ללהכיל רגשות מטרידים מכל הסוגים לא רק האלו הפיזיים, ואני אישית רואה שיפור כתוצאה מכך.. לי המטפלת אמרה שקיבלתי ככה מתנה עם עטיפה מעפנה...אם זה טריגר חיובי להשתקמות אז אולי זה ככה גם בשבילך.. מקווה מאוד שתרגישי יותר טוב במהרה...!
 

Lovely locks

New member
היי, את.

אני קוראת פה, גם אם לא מגיבה וכולי מחזיקה לך אצבעות ורוצה כל כך שתוכלי לכל מה שמנסה להצמיד אותך למקום נמוך, נמוך מידי. עצם זה שאת מצליחה לחזור לישון- זה סממן מאוד חשוב ומשמעותי. השינה שלנו, איכותה, כמות השעות, היקיצות- מושפעות מאינספור גורמים. גם ממצב של תת תזונה (משהו שקרה לי אישית), אבל גם ממתח ומדברים שיושבים ולוחצים ולוחצים. עצם העובדה שאת לאט לאט חוזרת לישון- זה מעודד. בנוגע לראייה- אצלי מדובר במשהו מאוד רגיש. כל כך רגיש שהמס' שלי (בחורה קצרת רואי, אכן כן), יכול להשתנות משימוש בנוגדי דכאון, למשל. אבל-- השינוי אצלי זמני ובדרך כלל חוזר למס' "הרגיל" שלי אחריי זמן מה. בטח אין קשר, אבל שינויים זמניים בראייה אכן מתרחשים. מה גם, שיש לעניין הזה כתובת. (אני מרגישה כל כך חסרת יכולת ורבלית ותקשורתית כרגע ושכתבתי שטויות מוחלטות, אז שוב- רק רציתי לומר, אני קוראת ואני מאמינה שאת יכולה, למרות שפשוט וקל זה לא, ממש לא. אני מאמינה בך)
 
"מכל הדברים"

אולי כי זה מיידי, ומורגש, בבת אחת, שלא כמו שאר הדברים. ומפחיד כל כך. באמת. אני דואגת לך ממש. ומקווה שאת לא מוותרת לעצמך על אף ארוחה ועל שום דבר שאת צריכה לעשות.... בבקשה...
 
למעלה