~דיי מאושרת~
New member
יום שישי מתקרב...
סיפור. משנתארע המאורע, המסקנה המתבקשת היתה כדלהלן: הכתיבה מתחלת במקום שבו הדיבור נוגע בשתיקה. במקום שבו יש לאדם צורך להשיח בקולו – ואין. ואו אז נשלפות המילים מן הארסנל הצוברן בקרבו, מפכות מערוציהן החוצה, נגלות בקול דממה דקה. כתיבה צוללת לנבכים ומעלה משם, דברים שהאדם לא מודע לקיומם כלל. יוצרת התוודעות עם המודע וקשר אינטגראלי עם הבלתי מודע. הכתיבה מלבשת חוויות ערטילאיות המילים. הכתיבה היא מסע אל פנים התוך. המילים הכתובות הבאות חוסות בצל אלם קול. התאנחות אחת ארוכה ארוכה ניקזה אותן – והנה סיפור. ואולי, אולי עוצם הסיפור שלא סופר נעלה מזה שסופר? אולי? * הכל שב ועלה… בפעם המי יודע כמה. הכל… נצפד גוויל פנים, נצטהב, קבץ תלאובה. סמואות העינים משמורותיהן הצמודות. שפה תחתונה נרעדת מרטיטה את פאת הזקן. אצבעות קמוטות לופטות את עצמן. פה מחורץ שפתיים נפשק, מדרר הבל האסור בקרבו ושב וכולא בתוכו אויר, נקפץ. נפתח ונסגר. בעיקר נסגר. סגור ומסוגר. הכל בפנים. נעול. רק כאשר נצבר הכל במעלה הגרון, נעמס כולו, הנה עומד להיות חנוק, אין יכולת אף לא לשאיפה זעירה. אז הכל פורץ בנשיפה ארוכה ארוכה. דומה כי נבובה היא, חלולה. אולם לא כן, קול לה אה… אהה… אההה… כך ארוך ארוך. ולפתע מסתיים. גווע הקול. פסקה הנשיפה. תם הסיפור ונשלם… *
סיפור. משנתארע המאורע, המסקנה המתבקשת היתה כדלהלן: הכתיבה מתחלת במקום שבו הדיבור נוגע בשתיקה. במקום שבו יש לאדם צורך להשיח בקולו – ואין. ואו אז נשלפות המילים מן הארסנל הצוברן בקרבו, מפכות מערוציהן החוצה, נגלות בקול דממה דקה. כתיבה צוללת לנבכים ומעלה משם, דברים שהאדם לא מודע לקיומם כלל. יוצרת התוודעות עם המודע וקשר אינטגראלי עם הבלתי מודע. הכתיבה מלבשת חוויות ערטילאיות המילים. הכתיבה היא מסע אל פנים התוך. המילים הכתובות הבאות חוסות בצל אלם קול. התאנחות אחת ארוכה ארוכה ניקזה אותן – והנה סיפור. ואולי, אולי עוצם הסיפור שלא סופר נעלה מזה שסופר? אולי? * הכל שב ועלה… בפעם המי יודע כמה. הכל… נצפד גוויל פנים, נצטהב, קבץ תלאובה. סמואות העינים משמורותיהן הצמודות. שפה תחתונה נרעדת מרטיטה את פאת הזקן. אצבעות קמוטות לופטות את עצמן. פה מחורץ שפתיים נפשק, מדרר הבל האסור בקרבו ושב וכולא בתוכו אויר, נקפץ. נפתח ונסגר. בעיקר נסגר. סגור ומסוגר. הכל בפנים. נעול. רק כאשר נצבר הכל במעלה הגרון, נעמס כולו, הנה עומד להיות חנוק, אין יכולת אף לא לשאיפה זעירה. אז הכל פורץ בנשיפה ארוכה ארוכה. דומה כי נבובה היא, חלולה. אולם לא כן, קול לה אה… אהה… אההה… כך ארוך ארוך. ולפתע מסתיים. גווע הקול. פסקה הנשיפה. תם הסיפור ונשלם… *