יצחק וולסטר
New member
יום שחרור טרזין
מחר יום כניעת גרמניה הנאצית לבנות הברית במלחמת העולם השנייה. אני שוחררתי היום ב 8 למאי 1945 בטריזיאנשטאט בצ'כיה. העיר טרזין הייתה עיר מבצר שהוקמה ב 1962 ע"ש מריה תרזיה. בנויה ברובה בתים גדולים אשר שמשו את חיל המצב של המונרכיה. הגרמנים הוריקו את העיר מתושביה והפכו אותה לגטו לדוגמה. בתחילת המלחמה הובאו לשם כ 150000 יהודים בעיקר ממרכז אירופה. יהודים שהוצגו לראווה ע"י התעמולה הנאצית, כאילו היהודים המגורשים זוכים לחיי אוטונומיה מסודרים. במשך הזמן צמצמו הגרמנים בהדרגה את מספר היהודים בעיר ע"י העברות משלוחים לאושויץ. בסתיו 1944 נותרו 11000 יהודים בלבד. לקראת סוף המלחמה הייתה תוכנית לאסוף את כל היהודים ממחנות העבודה באוסטריה וגרמניה ולרכז אותם בטרזיאנשטאט. מסופר שלפי התוכנית הזאת היו צריכים לפוצץ את העיירה על יהודיה כעין "תמות נפשי עם פלישתים" לקראת סוף המלחמה. לפי הסיפור: קצין ס.ס. שרצה להציל את עורו, ערק לרוסים ומסר להם את התוכנית. הרוסים כבשו את העיר בעוד מועד והגרמנים לא הצליחו לבצע את זממם. אני לא יודע עד כמה הסיפור הזה אמת, מה שאני זוכר שכשבועיים לפני השחרור נכנסה הרכבת שהובילה אותנו אל תוך העיר, ירדנו מן הקרונות והרכבת חזרה לעמת שבאה. מצאנו את עצמנו ברחוב בצל הבניינים הריקים בלי כלום. אנשים מזה-רעב ואפיסת כוחות ישבו ליד הקירות וחיכו למוות הגואל. המתים נשארו על מקום רבצם והעלו צחנה. באחד הכיכרות חילקו מרק. תור ארוך התפתל סביב סיר המרק. עמדו בתור מהבוקר כדי להגיע אל הסיר בצהרים גמאו את המרק והמשיכו לעמוד בתור כדי להגיע לסיר שוב בערב. העיר הייתה מוקפת חומה ואיש לא ידע מה קורה בחוץ. בתוך העיר לא היו גרמנים. כעבור מספר ימים נשמעו רעמי תותחים. לא ידענו מי יורה על מי. היו כאלה שהעזו לעלות לקומה העליונה או לגג של הבניין ומשם להביט על הכביש למטה. הם לא הצליחו לרדת ולדווח. הגייסות הגרמניות הנסוגות על הכביש צלפו בהם אחד אחד. ישבנו צמודים לקיר. לפתע פסקו היריות והנפילות. על הכביש הופיעו הרוסים. הידיעה עברה מיד מפה לאוזן.התפרצנו החוצה ועמדנו משני צדי הכביש. בהתחלה עברו טנקים עשרות חיילים יושבים עליהם מנפנפים בידיים אפילו אחד מנגן באקורדיון. אחר כך עברו משאיות, עגלות וגם רגלים. היינו חמומים ומאושרים. צעקנו בגרון נלאה: " דרשטושה טובריש!" ( מן שלום חבר) זה היה היום לפני 61 שנה בשעה 11 לפני הצהרים.
מחר יום כניעת גרמניה הנאצית לבנות הברית במלחמת העולם השנייה. אני שוחררתי היום ב 8 למאי 1945 בטריזיאנשטאט בצ'כיה. העיר טרזין הייתה עיר מבצר שהוקמה ב 1962 ע"ש מריה תרזיה. בנויה ברובה בתים גדולים אשר שמשו את חיל המצב של המונרכיה. הגרמנים הוריקו את העיר מתושביה והפכו אותה לגטו לדוגמה. בתחילת המלחמה הובאו לשם כ 150000 יהודים בעיקר ממרכז אירופה. יהודים שהוצגו לראווה ע"י התעמולה הנאצית, כאילו היהודים המגורשים זוכים לחיי אוטונומיה מסודרים. במשך הזמן צמצמו הגרמנים בהדרגה את מספר היהודים בעיר ע"י העברות משלוחים לאושויץ. בסתיו 1944 נותרו 11000 יהודים בלבד. לקראת סוף המלחמה הייתה תוכנית לאסוף את כל היהודים ממחנות העבודה באוסטריה וגרמניה ולרכז אותם בטרזיאנשטאט. מסופר שלפי התוכנית הזאת היו צריכים לפוצץ את העיירה על יהודיה כעין "תמות נפשי עם פלישתים" לקראת סוף המלחמה. לפי הסיפור: קצין ס.ס. שרצה להציל את עורו, ערק לרוסים ומסר להם את התוכנית. הרוסים כבשו את העיר בעוד מועד והגרמנים לא הצליחו לבצע את זממם. אני לא יודע עד כמה הסיפור הזה אמת, מה שאני זוכר שכשבועיים לפני השחרור נכנסה הרכבת שהובילה אותנו אל תוך העיר, ירדנו מן הקרונות והרכבת חזרה לעמת שבאה. מצאנו את עצמנו ברחוב בצל הבניינים הריקים בלי כלום. אנשים מזה-רעב ואפיסת כוחות ישבו ליד הקירות וחיכו למוות הגואל. המתים נשארו על מקום רבצם והעלו צחנה. באחד הכיכרות חילקו מרק. תור ארוך התפתל סביב סיר המרק. עמדו בתור מהבוקר כדי להגיע אל הסיר בצהרים גמאו את המרק והמשיכו לעמוד בתור כדי להגיע לסיר שוב בערב. העיר הייתה מוקפת חומה ואיש לא ידע מה קורה בחוץ. בתוך העיר לא היו גרמנים. כעבור מספר ימים נשמעו רעמי תותחים. לא ידענו מי יורה על מי. היו כאלה שהעזו לעלות לקומה העליונה או לגג של הבניין ומשם להביט על הכביש למטה. הם לא הצליחו לרדת ולדווח. הגייסות הגרמניות הנסוגות על הכביש צלפו בהם אחד אחד. ישבנו צמודים לקיר. לפתע פסקו היריות והנפילות. על הכביש הופיעו הרוסים. הידיעה עברה מיד מפה לאוזן.התפרצנו החוצה ועמדנו משני צדי הכביש. בהתחלה עברו טנקים עשרות חיילים יושבים עליהם מנפנפים בידיים אפילו אחד מנגן באקורדיון. אחר כך עברו משאיות, עגלות וגם רגלים. היינו חמומים ומאושרים. צעקנו בגרון נלאה: " דרשטושה טובריש!" ( מן שלום חבר) זה היה היום לפני 61 שנה בשעה 11 לפני הצהרים.
