יום רע
אממ... אני חולה, קצת כאבי גרון, ראש, שיעול... כרגיל בתקופות מעבר, כמו כולם. הבעיה אצלי שאני לא יודעת איך להתמודד עם להיות חולה. אני סמרטוט, לא מסוגלת להרים את העניים. אימא שלי הייתה ההפך המוחלט. לא משנה מתי- חולה או בריאה, עייפה, תשושה, תמיד פעלתנית. התחלתי לשפר בגרויות השבוע. קורס שעולה מלא כסף ואני משלמת עליו בעצמי. המטרה של הקורס הזה היא להביא אותי למצויינות. למצב שבוא אני יוכל להגיש בקשה ללימודי רפואה בכל אוני' בארץ. זו הייתה האשליה שלי, ואימא שלי ואני תמיד תכננו שנעשה את זה ביחד. הלכתי לבקר אותה. לספר לה שהשתחררתי מהצבא, לומר לה שזהו- מתחילים החיים האמיתיים. ואני לא באמת יודעת מה אני רוצה מהחיים שלי. הרגשתי אבודה. התקשרתי לאחותי, התחלתי לספר לה.. אבל היא כרגיל שינתה נושא. אחי היה עסוק וכך גם אחותי השניה. ואבא שלי לא מבין את פירוש המילה "אבל" הוא חושב שאסור לבכות בבית שלו. אני חולה, חולה מגעגועים... ושום תרופה לא עוזרת. איך אני אדע לתכנן את החיים שלי? מי יעזור לי? עוד מעט אחותי - זו שאני פחות או יותר הכי קשורה אליה מתכננת לעזור את חולון. היא אמרה לי "אין לי כבר בשביל מה להישאר כאן" כי אני זה לא מספיק סיבה. הצלחתי להתחמק מארוחת החג- אני עובדת. אני לא רוצה לעבוד! בטח שלא בשישי, בטח שלא בערב ראש השנה. אבל אני לא מסוגלת לשבת שם. לראות את אחותי עורכת שולחן לכולם +1, הכיסא המתודי של אימא שלי. מכינה מאכלים כמו שלה, ושואלת אם זה טעים- ובא לי לצעוק- לא זה לא!!! את לא יכולה לחכות אותה. בחיים לא תצליחי. ולבכות בשקט שכמו רבים מהחברים שלי- אכלנו בעיקר ג'אק ולחשוב לעצמי שאני בכלל לא זוכרת מה הטעם של האוכל שלה - לא זוכרת. אח שלי פה. אני רוצה חיבוק אבל לא יודעת איך לבקש- אבסורד לא? זה ייגמר מתישהו? "ההתקפים" האלה? שנמשכים ימים? שמכלים כל טיפת כוח שיש בי? מתי אני אפסיק לתהות - שאם הייתי מזמינה אמובלנס ולא היינו נוסעות זה לא היה קורה? ואם לא הייתי מציקה ומעיקה לה במשך כל תקופת ההתבגרות שלי...? אם לא הייתי מבזבזת, וגונבת, ובוכה? ומתנהגת רע? אולי היא הייתה מרוויחה עוד כמה שנים? פעם אחת נתתי לא אנטיביוטיקה לוריד בלי כפפות סטריליות- אולי זה גרם לכל הבאלגן? אני רוצה למות. פשוט למות.
אממ... אני חולה, קצת כאבי גרון, ראש, שיעול... כרגיל בתקופות מעבר, כמו כולם. הבעיה אצלי שאני לא יודעת איך להתמודד עם להיות חולה. אני סמרטוט, לא מסוגלת להרים את העניים. אימא שלי הייתה ההפך המוחלט. לא משנה מתי- חולה או בריאה, עייפה, תשושה, תמיד פעלתנית. התחלתי לשפר בגרויות השבוע. קורס שעולה מלא כסף ואני משלמת עליו בעצמי. המטרה של הקורס הזה היא להביא אותי למצויינות. למצב שבוא אני יוכל להגיש בקשה ללימודי רפואה בכל אוני' בארץ. זו הייתה האשליה שלי, ואימא שלי ואני תמיד תכננו שנעשה את זה ביחד. הלכתי לבקר אותה. לספר לה שהשתחררתי מהצבא, לומר לה שזהו- מתחילים החיים האמיתיים. ואני לא באמת יודעת מה אני רוצה מהחיים שלי. הרגשתי אבודה. התקשרתי לאחותי, התחלתי לספר לה.. אבל היא כרגיל שינתה נושא. אחי היה עסוק וכך גם אחותי השניה. ואבא שלי לא מבין את פירוש המילה "אבל" הוא חושב שאסור לבכות בבית שלו. אני חולה, חולה מגעגועים... ושום תרופה לא עוזרת. איך אני אדע לתכנן את החיים שלי? מי יעזור לי? עוד מעט אחותי - זו שאני פחות או יותר הכי קשורה אליה מתכננת לעזור את חולון. היא אמרה לי "אין לי כבר בשביל מה להישאר כאן" כי אני זה לא מספיק סיבה. הצלחתי להתחמק מארוחת החג- אני עובדת. אני לא רוצה לעבוד! בטח שלא בשישי, בטח שלא בערב ראש השנה. אבל אני לא מסוגלת לשבת שם. לראות את אחותי עורכת שולחן לכולם +1, הכיסא המתודי של אימא שלי. מכינה מאכלים כמו שלה, ושואלת אם זה טעים- ובא לי לצעוק- לא זה לא!!! את לא יכולה לחכות אותה. בחיים לא תצליחי. ולבכות בשקט שכמו רבים מהחברים שלי- אכלנו בעיקר ג'אק ולחשוב לעצמי שאני בכלל לא זוכרת מה הטעם של האוכל שלה - לא זוכרת. אח שלי פה. אני רוצה חיבוק אבל לא יודעת איך לבקש- אבסורד לא? זה ייגמר מתישהו? "ההתקפים" האלה? שנמשכים ימים? שמכלים כל טיפת כוח שיש בי? מתי אני אפסיק לתהות - שאם הייתי מזמינה אמובלנס ולא היינו נוסעות זה לא היה קורה? ואם לא הייתי מציקה ומעיקה לה במשך כל תקופת ההתבגרות שלי...? אם לא הייתי מבזבזת, וגונבת, ובוכה? ומתנהגת רע? אולי היא הייתה מרוויחה עוד כמה שנים? פעם אחת נתתי לא אנטיביוטיקה לוריד בלי כפפות סטריליות- אולי זה גרם לכל הבאלגן? אני רוצה למות. פשוט למות.
