אצלינו זה היה בר-מצוה לשני השליש הנותרים...
אחים שלי היו שלישיה. עדיין,בעצם. רק שאחד כבר לא בעולם הזה... חצי שנה אחרי שאח שלי ,יהודה, נפטר, חגגנו בר מצוה לאח שלו. לבת חגגו חצי שנה לפני זה, וכל הזמן הבטחנו לבנים- חכו לשנה הבאה, אז תקבלו את כל הצומי. עד היום יש לי ייסורי מצפון שאת היומולדת האחרון שלו לא חגגנו לו כמו שצריך. זו היתה בר מצוה מוזרה. שמחנו, ברור ששמחנו.חוץ מזה שממש כל המשפחה המורחבת באה וכל השכנים עזרו ובאו (אולי כדי שלא ישימו לב שמישהו חסר...) אח שלי היה מלך בשבוע הזה. התרגשנו איתו כל כך.... אבל אתם מבינים שמהרגע שנולדו תיכננו בר מצוה לשניים, וגם הם תיכננו איך יתחלקו בהכל... כבר הזמנו שתי זוגות תפילין, הם כבר התאמנו על קריאת הפרשה... ופתאום, הזמנה שבה כתוב שם אחד, רק אח אחד עולה לתורה, רק אחד אומר דרשה. אפילו דברים לא מהותיים שצחקנו עליהם, כמו במתנות- אם כל אחד יקבל סט של שישה סדרי משנה, או שכל אחד יקבל שלושה סדרים... פתאום אח שלי היה לבד. והבר מצוה רק הדגישה את זה. אז היה קשה. קשה מאוד. אבל השתדלנו לשמוח על האח המקסים שנשאר איתנו. וחוץ מזה הרגשתי שזה ממש ליכד את המשפחה, שכל אחד ניסה לעשות שלשני יהיה יותר טוב... בקיצור, אחרי המגילה ששפכתי פה (מצטערת, אבל הכל צף מחדש...)- האירועים האלו קשים, אין מה לעשות. צריך רק למצוא בהם את הטוב, לזכור כמה האח/ות היו שמחים איתנו ולהנות ממה שיש לנו! (כלומר, זה עדיין שמח שיש חתונה/בר מצוה וכו')
