יום קשה לי היום..../images/Emo7.gif
היי, אני מקווה שאולי יהיו אנשים יקראו את ההודעה שלי ויזדהו איתי..כי נראה לי שפה זה המקום לשפוך את ליבי ושבאמת יבינו אותי. אז ככה...כבר שנים אני מכינה את עצמי נפשית לזה שלא יגייסו אותי...אני סובלת מבעייה בריאותית לא קלה שאמנם לא מגבילה אותי כמעט כלל בחיי היום יום ולא ניכרת עליי (אולי כי אני לא נותנת לה), אך היא שם, קיימת, כנראה לתמיד. והנה, הגיע הצו הראשון והלכתי, עשיתי את המבחנים, ואת הבדיקות, ואז הצהרתי על הבעיה שלי ומיד נשלחתי לועדות רפואיות שבסופן קיבלתי את הפטור ה"מיוחל" כמו שחבריי תמיד אמרו לי בקנאה. מייד החלטתי להתנדב לצבא, ושוב הוזמנתי לאין ספור ועדות רפואיות.. לא עזר כלום וגם את התפקיד ההתנדבותי שלי כנראה לא יאשרו לי, ושנה ראשונה אני רוצה להיות רק רחוק מהבית מה שכנראה לא יתאפשר לי מבחינת הצבא! ואז נכנסתי לשלומית כי ידעתי שאם לא אעשה אם עצמי משו אני אתחרפן..ואכן התקבלתי למקום שירות שרציתי, ובעוד לא הרבה זמן אני אורזת את חפציי ועוזבת את הבית...ממש כמו חיילת אמיתי אבל עדיין, אזרחית. תמיד הייתי מרוצה שיהיה לי מה לעשות כשכולם בצבא, וגאה בעצמי על זה שלמרות הבעיה הגופנית שלי אני עושה משהו מועיל. איך שהסתיימו הבגרויות התחילה השאלה "מתי את מתגייסת"? כשלא רציתי לפרט אמרתי שאני אהיה מורה חיילת, לפעמים פרטתי הכל ולפעמים סתם אמרתי ש"בחרתי" בשירות לאומי חילוני מלווה בהסברים על מה זה בכלל? (שיפתחו עיתון!!
). היום גייסנו את החברה הראשונה. למראה ההתרגשות הרבה בבקו"ם, של כולם מסביב ושלנו בפרט, ואז כשראיתי אותה הולכת לאוטובוס וכולנו עם דמעות בעיניים בתרגשתי, אך גם קינאתי בה, שהיא הולכת באמת בדרך ה"רגילה", ותחזור עוד יומיים הבייתה עם מדים. חיילת אמיתית..כמו שאני רציתי להיות למרות ש"קיבלתי" את העובדה שלא יגייסו אותי. ואז, כמעט נשברתי כשאבא של אותה ילדה שאל מתי אנחנו מתגייסות ויש עוד מישו ב18 לאוגוסט ואז אני...ופשוט לא אמרו אותי...עם דמעות בגרון שאלתי מה איתי, ובמין הינף יד מזלזל היא אמרה בשקט "היא עוזבת" בעוד חודש. אולי אני ילדותית וקטנונית אבל זה כאב לי. כאב לי שלמרות שגם אני "משרתת" זה לא כרגיל, כאב לי שיש כל כך הרבה חיילים שלא רוצים להתגייס בכלל ואני שכל כך רוצה לא יכולה, וכאב לי שמתייחסים לא ברצינות למה שאני הולכת לעשות, וכאב לי שהציגו את מי שהולך לשירות לאומי כפגום!! זה רק גרם לי להרגיש יותר "פגומה". וגם אני רוצה שילוו אותי לאוטובוס ולא יפרדו ממני בחצר הבית כשאני מוודאת כל יום שגם לי עושים מסיבת פרידה, וכאב לי ועוד יכאב הרבה כשכולם יכירו חברים חדשים בצבא, וכואב לי שמזלזלים במה שאניעושה לא מתוך כוונה רעה אלא מתוך אי הבנה! מישהומרגיש כמוני?
היי, אני מקווה שאולי יהיו אנשים יקראו את ההודעה שלי ויזדהו איתי..כי נראה לי שפה זה המקום לשפוך את ליבי ושבאמת יבינו אותי. אז ככה...כבר שנים אני מכינה את עצמי נפשית לזה שלא יגייסו אותי...אני סובלת מבעייה בריאותית לא קלה שאמנם לא מגבילה אותי כמעט כלל בחיי היום יום ולא ניכרת עליי (אולי כי אני לא נותנת לה), אך היא שם, קיימת, כנראה לתמיד. והנה, הגיע הצו הראשון והלכתי, עשיתי את המבחנים, ואת הבדיקות, ואז הצהרתי על הבעיה שלי ומיד נשלחתי לועדות רפואיות שבסופן קיבלתי את הפטור ה"מיוחל" כמו שחבריי תמיד אמרו לי בקנאה. מייד החלטתי להתנדב לצבא, ושוב הוזמנתי לאין ספור ועדות רפואיות.. לא עזר כלום וגם את התפקיד ההתנדבותי שלי כנראה לא יאשרו לי, ושנה ראשונה אני רוצה להיות רק רחוק מהבית מה שכנראה לא יתאפשר לי מבחינת הצבא! ואז נכנסתי לשלומית כי ידעתי שאם לא אעשה אם עצמי משו אני אתחרפן..ואכן התקבלתי למקום שירות שרציתי, ובעוד לא הרבה זמן אני אורזת את חפציי ועוזבת את הבית...ממש כמו חיילת אמיתי אבל עדיין, אזרחית. תמיד הייתי מרוצה שיהיה לי מה לעשות כשכולם בצבא, וגאה בעצמי על זה שלמרות הבעיה הגופנית שלי אני עושה משהו מועיל. איך שהסתיימו הבגרויות התחילה השאלה "מתי את מתגייסת"? כשלא רציתי לפרט אמרתי שאני אהיה מורה חיילת, לפעמים פרטתי הכל ולפעמים סתם אמרתי ש"בחרתי" בשירות לאומי חילוני מלווה בהסברים על מה זה בכלל? (שיפתחו עיתון!!
). היום גייסנו את החברה הראשונה. למראה ההתרגשות הרבה בבקו"ם, של כולם מסביב ושלנו בפרט, ואז כשראיתי אותה הולכת לאוטובוס וכולנו עם דמעות בעיניים בתרגשתי, אך גם קינאתי בה, שהיא הולכת באמת בדרך ה"רגילה", ותחזור עוד יומיים הבייתה עם מדים. חיילת אמיתית..כמו שאני רציתי להיות למרות ש"קיבלתי" את העובדה שלא יגייסו אותי. ואז, כמעט נשברתי כשאבא של אותה ילדה שאל מתי אנחנו מתגייסות ויש עוד מישו ב18 לאוגוסט ואז אני...ופשוט לא אמרו אותי...עם דמעות בגרון שאלתי מה איתי, ובמין הינף יד מזלזל היא אמרה בשקט "היא עוזבת" בעוד חודש. אולי אני ילדותית וקטנונית אבל זה כאב לי. כאב לי שלמרות שגם אני "משרתת" זה לא כרגיל, כאב לי שיש כל כך הרבה חיילים שלא רוצים להתגייס בכלל ואני שכל כך רוצה לא יכולה, וכאב לי שמתייחסים לא ברצינות למה שאני הולכת לעשות, וכאב לי שהציגו את מי שהולך לשירות לאומי כפגום!! זה רק גרם לי להרגיש יותר "פגומה". וגם אני רוצה שילוו אותי לאוטובוס ולא יפרדו ממני בחצר הבית כשאני מוודאת כל יום שגם לי עושים מסיבת פרידה, וכאב לי ועוד יכאב הרבה כשכולם יכירו חברים חדשים בצבא, וכואב לי שמזלזלים במה שאניעושה לא מתוך כוונה רעה אלא מתוך אי הבנה! מישהומרגיש כמוני?
