יום קצת קשה

[א פ ר ו ח]

יום קצת קשה

לא קצת קשה, הרבה קשה. אל מול התקוות האישיות של כל אחד יש את הקולקטיב. שתי חיילות הרוגות מירי טרוריסטים, ולך דבר על תקוות. ואי אפשר להגיד " יהיה בסדר" או "יהיה טוב" מדובר במישפטים הכי דביליים וריקים מתוכן !! בשביל שיהיה בסדר או יהיה טוב צריך שיקרו דברים מיוזמות אקטיביות. פעם כשהיו פיגועי טרור מייד כל תחנות הרדיו היו משדרות לפחות במשך יום שלם שירים עצובים, ( זה היה רק פעם) מי ששומע למשל גלגלצ שם אולי לב שהעסקים כרגיל, לא יודע אם זה טוב או לא טוב או טאקטי או לא טאקטי. אני רק יודע דבר אחד, וזה שפשוט "התרגלנו" בא מחבל ! הורג ! שוטפים את המידרכות ! וקדימה הלאה! זה לא הגיוני מה שקורה פה. מישהו צריך לעשות משהו ( וזה לא אנחנו " פשוטי העם" ) תקווה? כן ! שהסיוט הזה יגמר כבר ! שיהיה ערב טוב לכולם ( עד כמה שזה בכלל ניתן )

 

[אפרת.א]

ואני רציתי לכתוב ....משהו שנכון...

לרגע זה נראה לי כאווילות גמורה, על כמה טוב שהצלחתי להכנס סוף סוף לפורום, לקרוא את שכתבתם כל השבוע ולא להסתפק בדיווח שוטף משרי. רציתי לכתוב באווילות גמורה, על מכונת הכביסה שלי - שטמטמה לי ת´שכל בשבועיים האחרונים , שלשה טכנאים שלא מבינים מהחיים שלהם כלום ביקרו בביתי והמכונה - בשלה ! לא זז הרוורס.. ועוד כהנה וכהנה רציתי לכתוב - - - - והנה....אני רואה את שכתבת - הנשמה נקרעת והכל מתגמד. מחר יש לבן שלי סמינר , מפגש יהודים ערבים. "אני לא הולך - נקודה. אני רוצה לחיות, את מבינה - אני רוצה לחיות" לכי תסבירי לו ש... אפרוחי...לא חושבת ש"התרגלנו" זו המילה הנכונה. לא חושבת שבעצם יש בכלל מילה נכונה. לא יודעת מה זו מילה נכונה. מישהו יודע ? שיגיד! וגם אם יגיד - אלו שאינם- אינם...

 

[גו ז לית]

זהו בדיוק

מה שרציתי להגיד כשצרחתי דיייייייייייייייייייייי רק שאצלי זה קשה יותר להוציא,וההפרעות פה מסביב <אמא תתני לי, אמא תביאי לי> אז הכי קל והכי פשוט ,זה לצרוח שוב? - - - - - - - - - - - לא לא צורחת רק בורחת <אפשר לצרוח פה תמיד?>

 

[אפרת.א]

בכל פעם שתרגישי - את מוזמנת

לצרוחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח....................!!! אל תברחי - - - - - - - - - - - תצרחייייייייייייייייייייייייייי אנחנו נשמע - נפנים , , , או שלא נפנים.

 

[שרי 43]

../images/Emo16.gif

פורום, מכונת כביסה, סמינר, עוד פיגוע, עוד רצח, עוד מכונית מנוקבת, עוד קטטה מטומטמת, עוד משפחה נהרסת, דברים שאי אפשר להתרגל אליהם. זה שובר את שגרת היום שלנו, אנחנו נצמדים למקלטי הטלויזיה גומעים כל פיסת מידע ותמונה מהשטח, מודים לאל שאצלנו במשפחה כולם בסדר וממשיכים בחיינו. ממשיכים כי נמאס. כי מרגישים חסרי אונים אל מול התופת הזו שאי אפשר לעצור אותה. אלה ששוכבים פצועים בבתי החולים לא יתרגלו לעולם אלה שאיבדו בני משפחה לא יתרגלו לעולם ומה שהכי מפחיד זה, שככל שהזמן עובר אתה מוצא את עצמך פוחד שזה אוטוטו יגיע אליך, כי כמה מזל יכול להיות לך בחיים?

 

[נעמונת39]

אחרי

זה מגיע ברגע הכי לא צפוי, נוחת בבום ומשתק, ואתה כבר לא אתה והחיים כבר לא חיים , ומאותו רגע כל פיגוע אתה חוזר לרגעי התופת שלך, אתה חיי את הרגע הזה, עוד חייל, עוד חיילת, עוד אשה וילדים, עוד משפחה שנעצר עולמה. ואתה קם בבוקר ורוצה לצעוק לעולם עצרוווווווווווו !!! אל תמשיכו כאילו כלום לא קרה. וכולם בשיגרה מסתכלים ולא עושים כלום. שרי מתוקה זה לא שובר שיגרה זאת לצערי השיגרה שלנו, מצטערת על שזה מבולבל , אבל הייתי חייבת אפרוח כתב את זה כל כך אמיתי וכואב שהיצליח לגעת בכאב.

 

[אפרת43]

והכאב...הכאב שלא מרפה...

יום יום, שעה שעה. זועק - מאיפה לוקחים את הכח להמשיך??? עד מתי? - עד היכן? אנחנו רוצים אותם כאן - לא קבורים בבור טחוב וצחיח שאין בו נשמה... הסיוט היומי - קיים. אין מפלט, אין עזרה, אין צרי לפצעים עמוקים. הנשמה מזדקנת באחת. הם הלכו והשאירו תהום פעורה. פעם היתה לי שיחה עם אם ששכלה את בנה...היא אמרה... "אני קמה מוקדם כל יום כדי לסלק את השדים בהליכה. כל כך עייפה והמסע נראה אינסופי. מנסה לשווא , היאבקות אינה מוכרת לי. הוא השאיר תהום ואני תלויה על חוט. הסקרנות מביאה אותי להציץ מבעד לקצה, לעבר השני. לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו. אפילו נשימה היא אתגר. לעתים שומעת את נשימותי הצורמות לפני שאני מרגישה אותם. הקול הגס חודר מבעד למוסיקה... מוסיקת החיים היומיומית . הייסורים פורצים החוצה. יש לי סלע בגרון. נושמת במאמץ. קפיאה על המקום לא מביאה לי נחמה. מרגישה מסורבלת ולא נינוחה בעורי שלי. אני כחילזון ללא קונכייה. מנסה לסגת אל הביטחון ... שבהסתתרות..." נעמה - שולחת לך מכאן, חיבוק לחיזוק.

 

[א פ ר ו ח]

נעמה

אל תצטערי על המבולבל. זה טיבעי ואנושי שיהיה לך יום טוב

 

[נמרונת]

גיסי גר בבאר שבע...

וחמותי התקשרה אליו סמוך לשעת הפיגוע. הוא לא ענה... התקשרה עוד פעם - שוב לא ענה... ובדיוק היא שומעת שהיה פיגוע... לא, אצלו הכל בסדר. הוא פשוט לא שמע את הפלאפון... אבל הרגעים שהיא עברה... ובטח לא רק היא...

 

[נאן]

הסיוט שלא נגמר

והילדים שלנו שותקים מפנים את כל המראות בפנים. הם יודעים שאחרי כל זה וכל מה שרואים איזה הורים יתנו לצאת ככה סתם חופשי.שההורים שותקים הם כועסים. הם לא כועסים על הילדים. הם כועסים על החיים. וביום שכזה הבית שקט. והולכים לישון מכורבלים במיטה כשהמסוקים מטרטרים מעל לראשם. ילדים לא צריכים לפחד. ילדים צריכם לקבל את שמחת החיים האבודה כאן.... ונרדמים... ואתה מתעורר וילד רץ לתוך המיטה פותח זו עיניים ושואל יפה שלי מה קרה?ותוך כדי שהיא עלי כמו קופיפה מכורבלת עם דמעות פותחת עינים ואומרת מחר אמא אני לא הולכת שמעת! טוב צאלה שלי בטח חלמת חלום טוב חלום שלום... וכבר בדרך לחזור לישון והיא ממלמלת לעצמה .. יום אחד הוא יתפוס גם אותי. הוא תופס את כולם בסוף.. מי יתפוס אותך? כל לילה הוא בא לי בחלום המחבל וכל לילה הוא בא מכיוון אחר.. ככה היא עונה לי הקטנה שלי. וכל לילה אני בורחת אבל בסוף הוא יקח גם אותי....! היא בוכה מכורבלת בידים שלי. אני בוכה בלב המדינה וכל אחד מאיתנו בוכה. ואני אפילו לא יכולה להבטיח לה שיהיה בסדר. כשאני אפילו לא יודעת אם יהיה כאן בסדר. ואני כועסת שאפילו את החלומות המתוקים של הילדים שלנו הם לוקחים ומתגנבים לשם ומפחידים. ושתינו נרדמות לאט לאט,בבוקר מצאתי את הגדולה ישנה יחד איתנו. שלוש אנשים במיטה אחת סירה אחת מדינה אחת שמיום ליום מאבדת את שמחת החיים וקוברת את מתיה.... לכל מי שכתב לאפרוח ולנעמה ולאפרת ועוד כל מילה חצובה אצלי בנשמה נאנוש