יום ספורטיבי
החלטתי לצאת ממעגל הקסמים של העצלות, ולהתחיל להזיז קצת את עצמי. נכון, קצת איחרתי, ונגמרה הבגרות בספורט, בתוצאות סתמיות, אבל אפפעם לא מאוחר להתחיל, ודי נמאס להרגיש כמו כורסה או כמו הכסא המסתובב של המחשב. חנכתי זאת היום בקיר טיפוס. הלכתי לשם עם כוונות טובות וטהורות, ועכשיו אני בקושי מקלידה משהו, כי הידיים והאצבעות שלי נראות כמו אחרי מלחמת עולם שלישית (עם אבנים ומקלות - מעץ שכל הזיזים נכנסים לעור). למען האמת, הטיפוס לא היה כזה נורא, למרות שהשרירים הנמתחים לאחר פעילות מסוג זה, הם שרירים כואבים כלכך נחמדים. כאב עמום וחביב. מה שכואב שם ממש זה האיבטוח אנשים. לא תמיד אתה מטפס, לכן התחלפתי עם אנשים שאבטחו אותי ואבטחתי אותם. כמובן שחיברתי את עצמי לקיר בטבעת די כי לרוב משקלם עלה על שלי, אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שחבל זה דבר כלכך לא מותאם לרקמה הדרמית (או אפידרמית. לא זוכרת כבר כלום מביולוגיה של י`) האנושית, ולכן כל העור חתוך ורמוס. לאחר מכן קינחתי בריצת אלפיים, שכרגיל תוצאותה הייתה גרועה, כי פשוט משעמם לי כשאני רצה. אני מפסיקה לרוץ והולכת קצת לא כי אין לי כוח, אלא כי פשוט משעממת אותי הפרוצדורה המכנית והרוטינית. אני חייבת למצוא לזה פיתרון. וזהו, עכשיו אני אחרי מקלחת קרירה ומופלאה, ושמחה שסוףסוף אני עייפה בשעה נורמלית, ועוד כמה דקות אלך לישון באלכסון במיטה וחצי שלי. עכשיו הספירה לאחור לשמיני במאי. אולי אני אשתתף בתחרות האתגר הארצית. היא ממקומת השנה באזור קרית שמונה. ויכול להיות נורא משעשע לרוץ ולנווט כשמסביבך נופלות קטיושות
סתם סתם. שלא יקרה כלום, ואינשאללה שאני לא אתעלף שם מהמאמץ
החלטתי לצאת ממעגל הקסמים של העצלות, ולהתחיל להזיז קצת את עצמי. נכון, קצת איחרתי, ונגמרה הבגרות בספורט, בתוצאות סתמיות, אבל אפפעם לא מאוחר להתחיל, ודי נמאס להרגיש כמו כורסה או כמו הכסא המסתובב של המחשב. חנכתי זאת היום בקיר טיפוס. הלכתי לשם עם כוונות טובות וטהורות, ועכשיו אני בקושי מקלידה משהו, כי הידיים והאצבעות שלי נראות כמו אחרי מלחמת עולם שלישית (עם אבנים ומקלות - מעץ שכל הזיזים נכנסים לעור). למען האמת, הטיפוס לא היה כזה נורא, למרות שהשרירים הנמתחים לאחר פעילות מסוג זה, הם שרירים כואבים כלכך נחמדים. כאב עמום וחביב. מה שכואב שם ממש זה האיבטוח אנשים. לא תמיד אתה מטפס, לכן התחלפתי עם אנשים שאבטחו אותי ואבטחתי אותם. כמובן שחיברתי את עצמי לקיר בטבעת די כי לרוב משקלם עלה על שלי, אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שחבל זה דבר כלכך לא מותאם לרקמה הדרמית (או אפידרמית. לא זוכרת כבר כלום מביולוגיה של י`) האנושית, ולכן כל העור חתוך ורמוס. לאחר מכן קינחתי בריצת אלפיים, שכרגיל תוצאותה הייתה גרועה, כי פשוט משעמם לי כשאני רצה. אני מפסיקה לרוץ והולכת קצת לא כי אין לי כוח, אלא כי פשוט משעממת אותי הפרוצדורה המכנית והרוטינית. אני חייבת למצוא לזה פיתרון. וזהו, עכשיו אני אחרי מקלחת קרירה ומופלאה, ושמחה שסוףסוף אני עייפה בשעה נורמלית, ועוד כמה דקות אלך לישון באלכסון במיטה וחצי שלי. עכשיו הספירה לאחור לשמיני במאי. אולי אני אשתתף בתחרות האתגר הארצית. היא ממקומת השנה באזור קרית שמונה. ויכול להיות נורא משעשע לרוץ ולנווט כשמסביבך נופלות קטיושות
סתם סתם. שלא יקרה כלום, ואינשאללה שאני לא אתעלף שם מהמאמץ