א נ ג ל י נ ה
New member
יום נישואין ראשון....
בלעדיך.. כן, גם בשנה שעברה כבר לא היינו יחד, אבל זה עוד לא היה רשמי.. מה גם שבשנה שעברה חייתי עם מישהו, זה היה יותר קל.. והנה, עברה שנה ואני לבד... ובדיוק ביום הנישואין, חתמנו על החוזה שמעביר את כל זכויותיי בדירה אליך... ואתה, אתה אפילו לא זכרת שזה יום הנישואין שלנו, עד שלא הוספנו תאריך לחוזה.. נעצבתי.. בכיתי... עשרות פעמים שאלתי את עצמי: למה את בוכה? הרי את במקום כל כך אחר היום, מקום טוב יותר, שלמה יותר מתמיד עם ההחלטה.. אולי החגים מעוררים את העצב הזה.. אולי התאריך... אולי הלבד הזה, שאני לומדת יום יום להנות ממנו עוד ועוד, ובכל זאת... הוא קשה... אולי העובדה שעד היום אני מתקשה לקלוט איפה אני.. אני, שעד לפני שנה וחצי, הכל היה לי כל כך ברור בחיים.. אני, שעד לפני שנה וחצי חייתי בדירה משלי, עם בעלי, עם תכניות ברורות לעתיד.. פתאום הכל לא ברור, פתאום אני גרה עם שותפה, פתאום אני חווה חוויות ששנים לא חוויתי.. מסתכלת על עצמי מהצד, ולא מאמינה שזו אני.. תחושה של גאווה על המקום שאני נמצאת בו, על האומץ שהיה לנו לפרק את החבילה אחרי 9 שנים, על הבגרות ששנינו גילינו כשהבנו (גם אם מאוד מאוחר) שזוגיות אף פעם לא הייתה לנו... ויחד עם זאת, הגאווה מהולה בעצב... עצב על זה שהמציאות היא לא מה שהבטיחו לי כשהייתי קטנה... עצב על בחירה לא נכונה, עצב על התפרקות מערכת שכל כך האמנתי בה... ופחד... פחד מהעתיד... תחושה שאף אחד לעולם לא יכיר אותי כמו שאתה הכרת אותי.. פחד מהתחלות חדשות.. פחד מפגיעה אפשרית.. שומרת על עצמי בכל דרך אפשרית, יודעת שחוסמת מעט את דרכם של המעוניינים.. יודעת שמשלמת מחיר על ההתכנסות הזאת בעצמי... סליחה שהתפרצתי ככה פתאום לפורום... קשה לי היום... מאוד... רציתי לפרוק קצת... חתימה טובה ושנה טובה לכולם AngelinA
בלעדיך.. כן, גם בשנה שעברה כבר לא היינו יחד, אבל זה עוד לא היה רשמי.. מה גם שבשנה שעברה חייתי עם מישהו, זה היה יותר קל.. והנה, עברה שנה ואני לבד... ובדיוק ביום הנישואין, חתמנו על החוזה שמעביר את כל זכויותיי בדירה אליך... ואתה, אתה אפילו לא זכרת שזה יום הנישואין שלנו, עד שלא הוספנו תאריך לחוזה.. נעצבתי.. בכיתי... עשרות פעמים שאלתי את עצמי: למה את בוכה? הרי את במקום כל כך אחר היום, מקום טוב יותר, שלמה יותר מתמיד עם ההחלטה.. אולי החגים מעוררים את העצב הזה.. אולי התאריך... אולי הלבד הזה, שאני לומדת יום יום להנות ממנו עוד ועוד, ובכל זאת... הוא קשה... אולי העובדה שעד היום אני מתקשה לקלוט איפה אני.. אני, שעד לפני שנה וחצי, הכל היה לי כל כך ברור בחיים.. אני, שעד לפני שנה וחצי חייתי בדירה משלי, עם בעלי, עם תכניות ברורות לעתיד.. פתאום הכל לא ברור, פתאום אני גרה עם שותפה, פתאום אני חווה חוויות ששנים לא חוויתי.. מסתכלת על עצמי מהצד, ולא מאמינה שזו אני.. תחושה של גאווה על המקום שאני נמצאת בו, על האומץ שהיה לנו לפרק את החבילה אחרי 9 שנים, על הבגרות ששנינו גילינו כשהבנו (גם אם מאוד מאוחר) שזוגיות אף פעם לא הייתה לנו... ויחד עם זאת, הגאווה מהולה בעצב... עצב על זה שהמציאות היא לא מה שהבטיחו לי כשהייתי קטנה... עצב על בחירה לא נכונה, עצב על התפרקות מערכת שכל כך האמנתי בה... ופחד... פחד מהעתיד... תחושה שאף אחד לעולם לא יכיר אותי כמו שאתה הכרת אותי.. פחד מהתחלות חדשות.. פחד מפגיעה אפשרית.. שומרת על עצמי בכל דרך אפשרית, יודעת שחוסמת מעט את דרכם של המעוניינים.. יודעת שמשלמת מחיר על ההתכנסות הזאת בעצמי... סליחה שהתפרצתי ככה פתאום לפורום... קשה לי היום... מאוד... רציתי לפרוק קצת... חתימה טובה ושנה טובה לכולם AngelinA
