יום מטורף../images/Emo153.gif
טוב. הגיע הערב. אני בעבודה, ולא יכולה להתקדם, כי הורידו לנו את הסרוור לכמה זמן(מי שזה אומר לו משהו), אז זה זמן טוב לשבת עם החברים הוירטואליים ולהרהר במה היה לנו היום. התעוררתי בבוקר עם כאב בטן רציני, איזה וירוס שתפס את אריאל בשבת ועבר אלי כפי הנראה. (לזכור פעם הבאה לא להתנשק עם אנשים חולים. גם לא לקחת להם ביס מהפיתה.) שמנו את נגה בגן, אספנו את האחיות שלי, ונסענו להר הזיתים. מה יש לי בהר הזיתים? סבא. זה היום השלושים, ומישהו החליט שזה יום טוב לעלות בו לקבר. הגענו למקום המפגש בירושלים, מחכים להסעה שיצאה מבני-ברק לפני שעתיים. שכחתי מה זה בני ברקים. קובעים איתם בשמונה והם באים בעשר. אם יש משהו במשפחה החרדית שלי שמשגע אותי, זה זה. אני לוקחת שעות חופש מעבודתי, כשגם ככה איומי הפיטורין עומדים על ראשי (כן, תקראו במדור כלכלה בעיתון, פיטורין צפויים ל900 עובדים) ולבני דודים שלי מבני ברק יש את כל הזמן שבעולם. המפגש עם המשפחה היה נחמד, כבר פחות פותחים עיניים על הבחורה שבאה בלי פיאה ועם שרוולי מיני. נסענו כולם בהסעה לבית הקברות, שנמצא באחד המקומות היותר מפחידים בארץ (טוב, המתים לא מפחדים מפיגועים). בזמן אמירת פרקי התהילים (אותיות נשמה, אתם יודעים. מזל שלסבא שלי לא קוראים אלכסנדר פוליאקובסקי אחרת לא היינו גומרים עם זה) כל רגע דודה אחרת דוחפת לי ספר תהילים ליד. אני בתגובה דוחפת את הספר לתיק, מה שמשאיר לי יד ריקה, ומזמין עוד דודה לדחוף לי עוד תהילים. בסוף האזכרה יש לי בתיק מספיק תהילים בשביל לפתוח בית כנסת. עולים חזרה להסעה ומנסים לצאת. מנסים אני אומרת, כי השביל המוביל לבית הקברות הוא חצי סיטרי. זה אומר שהוא מספיק למעבר של חצי רכב. ירדנו ברגל, וההסעה חיכתה לנו למטה. עד שהגענו למטה, כבר הספיקה בת דודה שלי להשדד על ידי ערבי, שחטף את תיקה וברח. לפי איך שאני מכירה את בת דודה שלי, בטח היו שם טבעות יהלום בשווי מליונים. ולפי איך שאני מכירה את בת דודה שלי זה לא נורא, כי מחר אמא תקנה חדש. בכל מקרה, הלונדונים התמימים האלה חשבו שאם הם יגישו תלונה במשטרה אז מישהו ימצא להם את התיק. אז הצטרכנו כולנו לחכות שעה עד שהם הגישו תלונה במשטרה. בנתיים התארכה השעה, ואני כבר הייתי צריכה לחזור לעבודה,ולהפסיד את סעודת המצווה המלווה בסיום מסכת. (משום מה אצל היהודים הכל מתקשר לאוכל. אפילו מוות). הגעתי לעבודה וסיפרתי את קורותי, אבל הבוס הנהן בראשו במבט שאמר לי ´טובי, התרוץ של אתמול שנתקעת בתוך המעלית היה הרבה יותר משכנע´ (אני גרה בקומת קרקע). אבל הפיצוי, הפיצוי. אני נכנסת לפורום ורואה שיש מפגש, ומלא מאשרים. אני נכנסת ורואה שאדם222 חזר (ואיתו המשובטים). אני נכנסת ומתמוגגת מדבריה של ספל חמאה על חינוך ילדים. אני נכנסת ורואה שלא ירדנו מהקצב של יוצא חדש בכל יומיים. אני נכנסת ורואה שעולם כמנהגו נוהג. ואז בא לקיצו יום מטורף.
טוב. הגיע הערב. אני בעבודה, ולא יכולה להתקדם, כי הורידו לנו את הסרוור לכמה זמן(מי שזה אומר לו משהו), אז זה זמן טוב לשבת עם החברים הוירטואליים ולהרהר במה היה לנו היום. התעוררתי בבוקר עם כאב בטן רציני, איזה וירוס שתפס את אריאל בשבת ועבר אלי כפי הנראה. (לזכור פעם הבאה לא להתנשק עם אנשים חולים. גם לא לקחת להם ביס מהפיתה.) שמנו את נגה בגן, אספנו את האחיות שלי, ונסענו להר הזיתים. מה יש לי בהר הזיתים? סבא. זה היום השלושים, ומישהו החליט שזה יום טוב לעלות בו לקבר. הגענו למקום המפגש בירושלים, מחכים להסעה שיצאה מבני-ברק לפני שעתיים. שכחתי מה זה בני ברקים. קובעים איתם בשמונה והם באים בעשר. אם יש משהו במשפחה החרדית שלי שמשגע אותי, זה זה. אני לוקחת שעות חופש מעבודתי, כשגם ככה איומי הפיטורין עומדים על ראשי (כן, תקראו במדור כלכלה בעיתון, פיטורין צפויים ל900 עובדים) ולבני דודים שלי מבני ברק יש את כל הזמן שבעולם. המפגש עם המשפחה היה נחמד, כבר פחות פותחים עיניים על הבחורה שבאה בלי פיאה ועם שרוולי מיני. נסענו כולם בהסעה לבית הקברות, שנמצא באחד המקומות היותר מפחידים בארץ (טוב, המתים לא מפחדים מפיגועים). בזמן אמירת פרקי התהילים (אותיות נשמה, אתם יודעים. מזל שלסבא שלי לא קוראים אלכסנדר פוליאקובסקי אחרת לא היינו גומרים עם זה) כל רגע דודה אחרת דוחפת לי ספר תהילים ליד. אני בתגובה דוחפת את הספר לתיק, מה שמשאיר לי יד ריקה, ומזמין עוד דודה לדחוף לי עוד תהילים. בסוף האזכרה יש לי בתיק מספיק תהילים בשביל לפתוח בית כנסת. עולים חזרה להסעה ומנסים לצאת. מנסים אני אומרת, כי השביל המוביל לבית הקברות הוא חצי סיטרי. זה אומר שהוא מספיק למעבר של חצי רכב. ירדנו ברגל, וההסעה חיכתה לנו למטה. עד שהגענו למטה, כבר הספיקה בת דודה שלי להשדד על ידי ערבי, שחטף את תיקה וברח. לפי איך שאני מכירה את בת דודה שלי, בטח היו שם טבעות יהלום בשווי מליונים. ולפי איך שאני מכירה את בת דודה שלי זה לא נורא, כי מחר אמא תקנה חדש. בכל מקרה, הלונדונים התמימים האלה חשבו שאם הם יגישו תלונה במשטרה אז מישהו ימצא להם את התיק. אז הצטרכנו כולנו לחכות שעה עד שהם הגישו תלונה במשטרה. בנתיים התארכה השעה, ואני כבר הייתי צריכה לחזור לעבודה,ולהפסיד את סעודת המצווה המלווה בסיום מסכת. (משום מה אצל היהודים הכל מתקשר לאוכל. אפילו מוות). הגעתי לעבודה וסיפרתי את קורותי, אבל הבוס הנהן בראשו במבט שאמר לי ´טובי, התרוץ של אתמול שנתקעת בתוך המעלית היה הרבה יותר משכנע´ (אני גרה בקומת קרקע). אבל הפיצוי, הפיצוי. אני נכנסת לפורום ורואה שיש מפגש, ומלא מאשרים. אני נכנסת ורואה שאדם222 חזר (ואיתו המשובטים). אני נכנסת ומתמוגגת מדבריה של ספל חמאה על חינוך ילדים. אני נכנסת ורואה שלא ירדנו מהקצב של יוצא חדש בכל יומיים. אני נכנסת ורואה שעולם כמנהגו נוהג. ואז בא לקיצו יום מטורף.