יום כיפור 73. ../images/Emo48.gif
רובכם לא חויתם את ההרגשה של אותו יום,הייתם עוללים או רק בתוכנית..... עם ישראל השתנה באחת מאותו יום ,ודאי קראתם על זה ,אבל החויה המצמררת של אותו יום והחודשים שלאחריו ומסתבר שגם השנים,נצרבו בי,השאירו צלקת עמוקה שלא מורגשת כל השנה אך לקראת יום הכיפורים,כל שנה, מתחיל לעלות לי גוש כבד בחזה,מועקה לוחצת,הרגשת בכי שעומד לפרוץ,חוסר אונים וזיעה קרה.... זה משהוא תת הכרתי,אי אפשר לשלוט על זה,אי אפשר לדכא אותו,ניסיתי לא פעם אבל זה לא הלך...השלמתי עם זה ואני מחכה לו כל שנה........... קשה לי להעלות זאת על המסך,המלחמה והחודשים שלאחריה הם כמו מסע לחלל החיצון,למקום שלא קיים,סוג של פלנטה לא שייכת לכדור הארץ,זה מלווה גם בריחות,ריח אבק השריפה מהול בריח הים מלווה בריח הזיעה החריף שנדף מהצוות,ריח הדם החמוץ וריח השתן שניגר מכמה אנשים שלא יכלו לשלוט על עצמם,רעש מנוע הספינה,הירי הקצוב,הדיבור בצריחות,(בגלל הלחץ...), הדיבור הלחוץ בקשר - כל אלה חוזרים אלי,צפים וחונקים אותי....... נזכר בגופות ששכבו בשורה על הרציף בעדביה ...נעליים אדומות ששכבו בשורה צפופה,רק הן נראו,מבצבצות מתחת השמיכות הצבאיות שכיסו את השורה השוכבת, הזבובים שעטו על כתמי הדם הקרוש שבצבץ מהשמיכות... אנשי צוות הנחתת שבאו לאסוף את החללים,הכניסו את החולצות למכנסיהם,שפשפו את נעליהם במכנסיהם כדי להראות "מכובדים" יותר בנושאם את האלונקות לסיפון התחתון......... לא אשכח את רעש פיצוח העצמות,בלילה,אותם כלבים מזי רעב שהתרוצצו באזור הנמל הגיעו לגופות החללים המצריים שנקברו בחופזה תחת מעטה עפר דק.... אותו אל"מ ,איש שריון שעלה על הספינה ,לא מגולח ונודף ריח זיעה,שנכנס לנוח לכמה שעות,התמוטט על מיטתי ופרץ בבכי קורע לב,לא נרגע רק כעבור חצי שעה וסיפר שזה רובץ אצלו כבר שבועיים........ ארבעה חודשים חייתי בספינה של של שבעה אנשי צוות,אחד בתחת של השני. יום ולילה בים,נכנסים לתדלק ושוב יוצאים........ ואחכ",להגיע הביתה ולשמוע על ההרוגים.............. הייתי קרוע מבפנים....מרגיש אשם על שנשארתי בחיים......... לחיל הים היו מעט מאוד אבדות אז במקום להרגיש הקלה -הרגשתי אשם........ אני מרגיש אשם גם היום,30 שנה אחרי...........
רובכם לא חויתם את ההרגשה של אותו יום,הייתם עוללים או רק בתוכנית..... עם ישראל השתנה באחת מאותו יום ,ודאי קראתם על זה ,אבל החויה המצמררת של אותו יום והחודשים שלאחריו ומסתבר שגם השנים,נצרבו בי,השאירו צלקת עמוקה שלא מורגשת כל השנה אך לקראת יום הכיפורים,כל שנה, מתחיל לעלות לי גוש כבד בחזה,מועקה לוחצת,הרגשת בכי שעומד לפרוץ,חוסר אונים וזיעה קרה.... זה משהוא תת הכרתי,אי אפשר לשלוט על זה,אי אפשר לדכא אותו,ניסיתי לא פעם אבל זה לא הלך...השלמתי עם זה ואני מחכה לו כל שנה........... קשה לי להעלות זאת על המסך,המלחמה והחודשים שלאחריה הם כמו מסע לחלל החיצון,למקום שלא קיים,סוג של פלנטה לא שייכת לכדור הארץ,זה מלווה גם בריחות,ריח אבק השריפה מהול בריח הים מלווה בריח הזיעה החריף שנדף מהצוות,ריח הדם החמוץ וריח השתן שניגר מכמה אנשים שלא יכלו לשלוט על עצמם,רעש מנוע הספינה,הירי הקצוב,הדיבור בצריחות,(בגלל הלחץ...), הדיבור הלחוץ בקשר - כל אלה חוזרים אלי,צפים וחונקים אותי....... נזכר בגופות ששכבו בשורה על הרציף בעדביה ...נעליים אדומות ששכבו בשורה צפופה,רק הן נראו,מבצבצות מתחת השמיכות הצבאיות שכיסו את השורה השוכבת, הזבובים שעטו על כתמי הדם הקרוש שבצבץ מהשמיכות... אנשי צוות הנחתת שבאו לאסוף את החללים,הכניסו את החולצות למכנסיהם,שפשפו את נעליהם במכנסיהם כדי להראות "מכובדים" יותר בנושאם את האלונקות לסיפון התחתון......... לא אשכח את רעש פיצוח העצמות,בלילה,אותם כלבים מזי רעב שהתרוצצו באזור הנמל הגיעו לגופות החללים המצריים שנקברו בחופזה תחת מעטה עפר דק.... אותו אל"מ ,איש שריון שעלה על הספינה ,לא מגולח ונודף ריח זיעה,שנכנס לנוח לכמה שעות,התמוטט על מיטתי ופרץ בבכי קורע לב,לא נרגע רק כעבור חצי שעה וסיפר שזה רובץ אצלו כבר שבועיים........ ארבעה חודשים חייתי בספינה של של שבעה אנשי צוות,אחד בתחת של השני. יום ולילה בים,נכנסים לתדלק ושוב יוצאים........ ואחכ",להגיע הביתה ולשמוע על ההרוגים.............. הייתי קרוע מבפנים....מרגיש אשם על שנשארתי בחיים......... לחיל הים היו מעט מאוד אבדות אז במקום להרגיש הקלה -הרגשתי אשם........ אני מרגיש אשם גם היום,30 שנה אחרי...........