יום השנה...

[אילן 29]

יום השנה...

אימא יקרה , יום השנה קרב ובא וקשה לי להאמין איך זה שהצלחתי לעבור אותה בלעדייך? בלילות האחרונים אינני ישן , אינני ישן כי את חוזרת ועולה שוב ושוב בתוך ראשי , מחשבותיי וזכרוני. אני נזכר בקולך , בפנייך ובמגעך והזכרונות לא נותנים לי מנוח. אני נזכר שוב ושוב באותו יום ארור בחודש אפריל אשתקד איך ארבעה ימים לפני יום ההולדת נעקרת מחיי והשארת לי " לחגוג" בדמעות את יום הולדתי למשך שארית חיי איך זה שבכל שנה בחג הפסח אני אזכר שזה היה החג האחרון שלך איתנו ואיך כשכל עם ישראל יעמוד דום בצפירה לזכר חללי ישראל אני אזכר שבדיוק שעה לפני הצפירה בשנה שעברה את אותי עזבת. זו היתה שנה ארורה , שנה מקוללת ולחשוב שמחכים לי חיים שלמים כאלה יכול להוציא אותי מדעתי ! אומנם היו ימים , שבועות וחודשים קלים יותר אך לאחרונה ממש לפני יום השנה הכאב חוזר ועולה עוד יותר מהכאב בתחילת התקופה. אני רוצה לראות אותך אימא , אני רוצה לחבק אותך אימא , אני רוצה לומר אני אוהב אותך אימא .

 

[לונה..]

../images/Emo24.gif ../images/Emo24.gif ../images/Emo24.gif

ועוד

מזדהה כל כך.. ודווקא בגלל זה אני לא מסוגלת להגיב, מצטערת..

 

[shani שני]

אילן יקר:

מחבקת מרחוק...

בהמון

וגם

איתך בכאבך

 

[nypx]

לפעמים נראה ......

שהמחר לא יביא נחמה לבכי ולצער...... זאת שורה משיר של שרית חדד אבל ...... כל יום שעובר קצת מקהה את הזיכרון אמנם לא שוכחים אבל פתאום הפרטים נראים אחרת ופתאום הכל אחר,הכאב בימים הראשונים מתחדד ורגיש וכואב כל כך,גם היום אפילו שיר או ארוע או מצב מסוים תמיד מחזיר אותנו ליום הראשון אבל בשלב מסוים אנחנו מתחילים להיות פחות רגישים ומצב מסוים שהיה לנו פעם כל כך קשה היום עובר לנו אחרת, נכון לומר את זה זה קל ,ולפעמים גם חסר טאקט אבל לי אין כבר הרבה טאקט אז הרשיתי לעצמי, תתמודד תיזכר תכאב תתגעגע ותאהב לכל חייך אבל שתיזכר בזמנים שהיו לכם יחד ותחייך תעבור לפאזה אחרת מצטער אם פגעתי אבל יותר מכל מקווה שעזרתי אני

 

[קוויני]

מות הורים

אילן יקר ראשית, משתתפת באבלך הכבד על מות אמך. אני התאבלתי על אבי ז"ל עוד טרם מותו. בשלושת החודשים האחרונים לחייו, כשברור היה שאין חזרה, ישבנו לידו יומם וליל. הוא היה מחובר לכל מכשיר אפשרי, מורדם במאת האחוזים. ערב פסח התחננתי לפניו ש"יצא משעבוד לגאולה". ערב יום עצמאות, התחננתי ש"יצא לעצמאות". אבי החזיר נשמתו לבורא בערב ל"ג בעומר. חשתי הקלה עצומה, סוף סוף הגיע הקץ לסבלו וכדברי ההספד - ינוח על משכבו בשלום. אבל זה לא היה כך, דוקא ברגעיו האחרונים לא היה לידו אף אחד מבני המשפחה. חודשים התהלכתי מלאת רגשי אשמה שלא הייתי שם. שיתפתי את בעלי והילדים במה שעובר עלי וגם חברים קרובים, קיבלתי המון תמיכה אך ללא הועיל. כשהרגשתי שאין לי מקום יותר להכיל בי את התחושות הלכתי לקבל עזרה מאיש מקצוע. קיבלתי המון אמפטיה, המון אישורים שמותר להרגיש כך, מותר לבכות ולהתאבל. שעה בשבוע הייתי "אגואיסטית", דיברתי רק על עצמי ואיך אני מרגישה. אחרי כחמש פגישות הרגשתי שמספיק לי ויש לי כח להתמודד לבד. החסרון של אבי מורגש אף היום, כמעט 4 שנים עברו. כל חג, כל אירוע זה כבר לא אותו דבר. פסח מתקרב ועולה השאלה היכן נחגוג את ליל הסדר וברור שבבית של אמא זה כבר לא אותו דבר... אני מתנחמת בזכרונות הטובים והנעימים שיש לי ממנו, מביטה בתמונתו, בעבודותיו וחיוך עולה על שפתי. זה לא קל, לוקח זמן אבל זה מגיע. אני מרגישה שעצם כתיבתי לך הוא סוג של פורקן שכנראה היה צריך לבוא, על אף הכל. מקווה ומאחלת לך ימים טובים יותר. קוויני לא רק אבי נפטר, לפני שנה וחצי בעלי נפטר - אני יודעת לצערי מה זה כאב אובדן אנשים יקרים. ושוב, הרבה כח וכל טוב

 

[גברת דוט]

היתה לי אחות - ואיננה

אורית אחותי היקרה איבדתי אותך ב- 14.1.2001, ומאז אני משוחחת אתך, וחושבת עלייך בלי הרף. לצערי הרבה יותר מכפי שעשיתי בחייך. היינו שתי אחיות שונות זו מזובבחירות שלנו, בהבנות את החיים, אבל הייתה ביננו אהבת אמת עמוקה, בסיסית, שחצתה את כל ההבדלים. היית זו את, שהתקשרת מידי יום, ולעתים אפילו מספר פעמים ביום. כאילו היה בך הצורך לקרב ולגשר, ולנצל את מעט הזמן שנותר. ואני לא הבנתי זאת אז, ולא ידעתי עד כמה קצר זה יכול להיות, ועד כמה תחסרי לי בלכתך. גולשים יקרים, אחותי נפטרה, והיא בת 33. צעירה, יפה, בטרם הספיקה להביא ילדים לעולם. מתה מדום לב, במסדרון בית החולים, כמה דקות לפני שהשתחררה. היינו 4 אחים: שני אחים, ושתי אחיות, ונותרנו שלושה. אכן, כולנו ממשיכים לחיות. אבל האובדן הפתאומי הזה, הנורא הזה, הותיר אותי פצועה וחבולה וחסרת אונים. היום, רציתי לחלוק זאת אתכם, איני יכולה להאריך, בשל הקושי, אבל גם צעד זה - מקל. ועל כך תודה.