נכון
האובדן מלווה אותנו בכל שנעשה. במיוחד הפספוס בגידול הילדים שכה אהב והם כה אהבו אותו. למעשה, ביום האזכרה הילדים קיבלו חיזוק מכל האנשים שהקיפו אותנו, זה בעצם היה עבורם טוב והראה להם כמה אנשים מכירים ואוהבים את אבא שלהם ואותם. אני רוצה לשתף במה שהרגשתי באזכרה שהייתה לנו ביום חמישי (לפי העברי)... הרגשתי שאני צריכה את היום הזה כדי לתת לעצמי להרגיש את האובדן, הצער והכאב שלמרות שנמצאים גם בשאר הימים, איני יכולה להתעכב עליהם מחוסר זמן פשוט. בשבילי, זו השנה הראשונה שאני לא מבולבלת והייתי שם במלואי, בלי להרגיש מרחפת מלמעלה וכאילו לא שייכת. המילים על המצבה היו מאוד חשובות לי בזמן הקמת המצבה, הלכתי לספריה וחשבתי ימים על כך עד שגיבשתי מעבר למלל האינפורמטיבי של תאריכים וכדו', את המסר שאני רוצה להשאיר לכל מי שמגיע ובעיקר לילדיי. את המילה חובקים מצאתי תוך כדי התעוררות משינה, לא רציתי את המילה מתגעגעים כי יש בה משהו שלילי, מתסכל. ככל שעוברות השנים אני מרגישה שמה שרשום מתאים וזה מזיז אצלי משהו מבפנים. השיר "אלי שלא יגמר לעולם" של חנה סנש חרוט גם, ובאזכרה אנו שרים אותו, המסר שבו הוא להתמקד במה שחשוב בחיים, בשילוב ההכרחי של קיום העולם הפיזי עם העולם הרוחני והאמונה הפנימית. בעיני, בלי אחד מאלה אין משמעות לחיים. כולם בודאי מכירים את השיר: אלי, שלא יגמר לעולם החול והים רשרוש של המים ברק השמיים תפילת האדם (חנה סנש)