יום השואה

[EL ad1]

כולנו יהודים,

ואין מייחלים למות יהודי.

 

[השנייה מנצר האחמיות]

נהדר. |ג'ירפה|

לא מספיק שכולם שונאים אותו בגלל דברים כמו מראה או מוצא, עכשיו אנחנו שונאים את עצמינו בגלל אותן סיבות. עצוב.

 

[EL ad1]

תוצאהשל חינוך קלוקל.

אדם שלא כואב את כאבם של אחרים, סופו לכאוב לבד.

 

[יונת יש רק 1]

אתה פגעת בי ממש אישי!

כל, אבל כל המשפחה מצד אמא ומצד אבא, מתו בשואה! ואתה אומר לזה סתם?

 

[איילתוש16]

אם אתה יכול להגיד דבר כזה

אין לך לב! לא אכפת לך ש-6 מיליון מתו בשואה בגלל אחד ששנא אותם?!?!, לא אכפת לך שאתה יכולת להיות אחד מהם?!?!

 

[geva7]

איך לאתר קרובים?

שלום לכולם, אני מחפשת את דודתו של אבי שהיא ניצולת שואה, היא בסופו של דבר הגיעה לאנגליה, אני יודעת את שמה ואת שם הנעורים שלה, שם ההורים, מקום לידה ושם האח. ניסיתי בגרירויות אך ללא הועיל. אולי מישהו יוכל לעזור לי בנושא ולהפנות אותי לגורם המתאים. תודה על כל עזרה לילך

 

[mE and Me]

ממליץ לשאול בפורום שורשים משפחתיים

 

[סתמישי]

גם לי אין כותרת

אני את פולין שלי עשיתי השנה, עם שכבה מתחתיי. שנה שעברה פשוט לא רציתי לנסוע. אני גם לא יודעת למה השנה כן רציתי לנסוע. לא הבנתי את משמעות השואה בפולין. אין לי נאום מרגש על תאי הגזים, על היערות היפים לעומת המחנות הנוראיים. אין לי מה להגיד על הקור, על הבגדים או על התנאים. אני את משמעות השואה הבנתי עוד לפני פולין. ובאיזשהו מקום אני לא מבינה איך יש אנשים שלא. אולי זה מעצים את ההבנה, או אולי לא הבנתי בכלל ובגלל זה אני יכולה לומר את זה, אבל כשאומרים לך "היו תאי גזים" ומראים לך תמונות ומספרים סיפורים, וכשאתה נכנס לתוך תא גזים זה מבחינתי היינו הך. הרי בשביל באמת להרגיש מה זה תאי גזים צריך להיחנק, ולא מדמעות. מה ההבדל בין לשמוע ברדיו שהייתה תאונת דרכים לבין ללכת בצד הכביש ולראות אנדרטה שאומרת "כאן נהרג בננו היקר בתאונת דרכים"? הידיעה נשארת אותה הידיעה. את שואת העם היהודי צריך לזכור, חשוב לזכור, אין ברירה אלא לזכור. וגם אם זה רק בתור היסטורייה משפחתית ולא בתור משהו פטריוטי הטבוע בך. אנשים בוכים בפולין בגלל המוות? בגלל ההזדהות? בגלל מה? אני לא בכיתי בפולין. בטח שלא. לא חשבתי שאני אבכה. אנשים חושבים שזה מתוך הבנה של הסבל. אם זה כך, אז הם אנשים אטומים לסבל פה בארץ. מדברים איתם שם על שמיכות וקור ורעב והם בוכים, וכשהם עוברים ליד הומלסים פושטי יד הולכי קביים בארץ הם לא. בוכים בגלל שיודעים שזה היית יכול להיות אתה, שהסיבה לסבל הזה היא כל כך שולית, ולא אנושית, ושהם לא בחרו בדרך הזו, לא הייתה להם שליטה על דבר מחייהם. גם את זה עוד ידעתי בארץ, וגם לגבי זה ידעתי שהכל בערבון מוגבל. אנשים חוזרים מפולין פטריוטים, מלאי תחושת גאווה מהולה בסוג של עצב על כך שהם יהודים הגרים בא"י. חבל שבאיזשהו מקום התחושות הללו לא תמיד נהפכות למעשים. הבחור/ה שמעליי רושם/ת על השירות, על העזרה המושטת. הטיול לפולין , או הסיפורים על השואה בכלל צריכים ללמד אותנו להיות אנושיים יותר, עכשיו, בהווה, לתקן את ההווה ואת העתיד (ויש אינספור דוגמאות-תאי הגזים בקוריאה לדוגמא...), ולא לגרום לנו להתבצר בעצב ובזכרונות. לא יישכח שהרגו 6 מיליון בני אדם שלמים. ולא "6 מיליון אחים" כאן מבחינתי בא ההבדל. כי הדגש הוא על החברה ובני האדם.

 

[talula39]

אני מסכימה...

בדיוק היה לי ויכוח היום אם המורה שלי על זה... העם היהודי הוא עם חש...אני רואה פה כבר את כל הפורום על הרגליים... אבל זה נכון... כל כך כואב לנו שנהרגים יהודים אבל עם זה מישהו בהודו אז זה כבר לא כזה משנה? זה מוריד מהערך שלו? המורה שלי אמרה לי שיש התבללות גדולה כי יש כאלה שעושים שטות ומתחתנים עם גויים... ואני וחברה שלי ישר קפצנו עליה? מה זה עושים שטות? למה נראה לכם שמי שלא יהודי הוא פחות מהעם הזה.... גם אם העם הזה הוא העם הנבחר זה לא אומר שהוא טוב משום אדם אחר.... והדגש הוא על החברה... אני בטוחה שבפולין הייתי בוכה... וזה מהזדהות לאו דווקא עם העם שלי (אפילו שבטוח שבגלל זה הוא קרוב אליי) אלא בכלל בגלל שהם היו בניאדם... |סורי אם עיצבנתי פה כמה אנשים ונראה לי שזה קרה....|

 

[השנייה מנצר האחמיות]

אני לא מסכימה איתך כל כך.|ג'ירפה|

אם, ח"ו, אדם מהמשפחה שלך היה נהרג, לא היית עצובה יותר מאדם אחר שנהרג בתאונת דרכים? זה ברור לך שכן. ברור שאני אהיה עצובה בעקבות מוות של אחים שלי, וזה יפריע לי הרבה יותר ממוות של אנשים אחרים שאין לי איתם דבר. זה לא אומר שזה לא מפריע לי, זה מפריע, אבל זה לא אותו דבר. אדם שאוהב את כולם אותו דבר, לא אוהב אף אדם. זה לא הגיוני, טבעי, ואנושי לחיות בלי סדרי עדיפויות. ברור שהידיעה נשארת אותה הידיעה. אתה יודע שזה קרה גם בארץ וגם בפולין, אבל עצם העובדה של לדרוך על האדמה שספוגה מהדם של אחים שלי, להכנס לתא הגזים ולדעת שאחים שלי נרצחו שם, זה לא מעצים את הידיעה - זה פשוט מכאיב לך הרבה יותר. הרבה יותר קרוב אליך. וזה ברור שיש הבדל מלהיות בארץ ולראות תמונות או סרטים מלהיות בפולין ולהיות שם, ממש שם. אחרת, למה נסעת לפולין? את הכל יכולת לרואת גם בתמונות. אני לא חושבת שיש מה להשוות בין הומלסים לבין אותם אנשים. הרבה מהאנשים שהיו בזמן השואה היו אנשים עמידים לחלוטין. כספם נגזל מהם, החופש נגזל מהם, החיים שלהם נגזלו מהם. ההומלסים לא הושפלו. בהרבה מקרים הם הביאו את זה על עצמם. ואני משתדלת, ועוד אלפי עמותות בארץ משתדלות לעזור להם. אני כואבת את הכאב שלהם מצד אחד, וזה לא מונע ממני לכאוב כאב אחר. אני מצטערת אם אני אפגע עכשיו, אבל כל אדם עושה משהו לתיקון עצמו, כל אדם עושה משהו לתיקון החברה שמסביבו. אני בטוחה שגם את עושה. עצב וזכרונות זה נלווה לזה. אם לא היינו זוכרים, עצובים, לא היינו שואפים לשינוי לעולם. אני יודעת שהשואה שינתה בי הרבה, כל שנה היא משנה בי קצת. יותר אכפתיות, ועם זאת, כן, הרבה יותר גאווה. כי אני כאן. אני חיה. במדינה משלי. בארץ משלי. אני יודעת שהשכנים שלי הם יהודים. אני יודעת שאני לא צריכה לפחד ללכת בישוב שלי, אני לא צריכה לחגוג את פסח בסתר. זו גאווה בשבילי. לדעת שניצחנו. ניצחנו, בסופו של דבר. אנחנו כאן. נהרגו ששה מליון בני אדם. בני אדם שהיו אחים שלי. אחים שלי. חלק מהעם שלי. חלק ממני. ובגלל זה, בגלל זה כואב לי הרבה יותר. אני מצטערת שאת אולי לא מבינה מהו ההבדל. לילה טוב.