-אין לי כותרת-
טוב, אין לי איך להתחיל אבל אני מניחה שכבר ייצא משהו. לפני קצת יותר משנה חזרתי מפולין. הייתי שם עם השכבה שלי, כולי ילדה בכיתה י"א ששמעה בבית כל כך הרבה סיפורים על השואה. גדלתי עם זה- מצד אחד סבא שראה מצווה בלספר ולהעביר הלאה, ומצד שני סבא שאמנם ב"ה לא עבר את השואה במחנות וכו', אבל עדיין נדד ברחבי אירופה בתקופת השואה ולא כ"כ שש לדבר על זה. בכל אופן, תמיד חשבתי שברגע שאני אגיע לשם- ברגע שאני אעמוד באושוויץ או במיידאנק או אתהלך בסמטאות מה שהיה פעם גטו ורשה- אני אבין כמה האחים שלי סבלו, וכמה שנאו את האחים שלי, ואבין איך בכלל יכלו לרצוח ולהתעלל ולשנוא עם שלם. אבל באמת שלא הבנתי. נחתתי בפולין, והאמת? לדעתי הנוף שם מדהים. מוזר להגיד את זה, אבל כל השלג שהיה שם (נסעתי בשיא החורף), ועצים, ובתים כפריים וקטנים, ואנשים שעדיין מתפרנסים מפרה ומלול תרנגולות בלי שום מכולת ובלי סופר וקניון- כן, זה מדהים בעיניי. ודווקא בגלל זה זה כ"כ מזעזע... כי כשאתה נוסע בעיירה אושוויצם, שהייתה סמוכה למחנה ההשמדה אושוויץ, אתה בכלל לא קולט איך אנשים גרו שם וראו עשן שחור והריחו ריח של שריפה, ומה? מה הם חשבו שקורה שם בדיוק? וכשאתה נמצא במשרפות של מיידאנק, ונוגע בשולחן שעליו הניחו את הגופות לפני השריפה כדי להוציא מהן את כל הזהב- תכשיטים,שיניים, לא משנה מה- אתה בכלל לא קולט שעל השולחן הזה שכבו גברים, נשים, ילדים, זקנים, תינוקות...אנשים כמוני וכמוך. בדיוק כמוני וכמוך. וכשהולכים ביער לופחובה, שנרצחו בו כ"כ הרבה יהודים, והנעליים טובעות בשלג רך ומסביב עצים בגבהים עצומים, דקים דקים ומונעים כל אפשרות של כניסת אור שמש, אתה רק מתפעם מהנוף ושוכח מהעובדה שהעצים האלה גדלים ויונקים את הדם של האחים שלך. וכשאתה מגיע ל2 קברי-אחים של ילדים, ומניח שם צעצועים של ביצי-הפתעה של קינדר כי קבורים שם ילדים שלא הספיקו לשחק בחייהם בדובי או בבובה, אתה פשוט לא מסוגל לקלוט שלקחו את הילדים האלה מהמיטה החמה שלהם ומהצעצועים שלהם וככה, קברו אותם בשלג לעולמים. כן, בטח שבכיתי בפולין. בכיתי במשרפות של אושוויץ,כשראיתי את האמבטיה שבה התרחץ להנאתו (!) מפקד המחנה בזמן שגופות היהודים נשרפו באש הלוהטת; בכיתי כשבמיידאנק נכנסתי לחדר הכי מזעזע שנכנסתי אליו בחיים- חדר עם קירות בטון ועליהם כתמים כחולים ושריטות..בכיתי שם כל כך. בעצם,זה היה מעבר לבכי. כשנכנסתי לחדר הזה פשוט קרסתי על הרצפה, ככה עם המעיל הכבד שלי והתיק שהיה לי על הגב והמקל ועליו דגל-ישראל שהחזקתי ביד..פשוט התמוטטתי לרצפה וכולי רעדתי בבכי. אני לא מגזימה..זו הייתה פשוט התפרקות. וכשנכנסנו לצריף השירותים (איך אפשר לקרוא לזה שירותים? אלו פשוט שורות שורות של חורים בתוך בטון, שעליהם היו האסירים צריכים לעשות את צרכיהם בזמנים שהכתיבו להם הנאצים) באושוויץ, ואיש-העדות המקסים שלנו (יבדל"א) סיפר לנו שהוא כמעט נפל לתוך אחד החורים האלה כי הוא היה רק ילד קטן בן 4- בכיתי. בכיתי על זה שהאחים שלי לא רק שסבלו מכות, התעללויות, קללות, מוות..פשוט ניטל מהם כל צלם אנוש. לחיות היו תנאים יותר טובים. וכשנוגעים בשמיכה "מאז", שמיכה רדודה ודקה ומלאת חורים שבה היו צריכים להתכסות 10 אסירים ששכבו על דרגש אחד מהצד- זה מרעיד לך משהו בלב, גורם לך לחשוב על שמיכת הפוך שיש לך בבית ועל ערימת השמיכות ששוכבת אצלכם בארון ומחכה לאורחים. אבל ההפנמה האמיתית עדיין לא הגיעה. כי כשחזרתי לבתי-המלון בערב, צחקתי עם חברות שלי ואכלנו וכן, היה כיף. זה לא בושה להודות שאתה גם צוחק בפולין. וכשחזרתי לארץ הייתה לי תקופה שרק דיברתי על פולין, נכון, אבל גם התקופה הזו עוברת. ולפני שהספקתי לשים לב כבר עברה שנה, אפילו יותר, והנה שוב מגיע היו שבו כולם נזכרים שצריך לזכור, שבו כולם רואים תוכניות בטלויזיה ומוחים דמעה. הלוואי, אני כל כך מקווה- גם בשבילי- שנזכור את הדבר המזעזע הזה כל שנה, כל חודש, כל יום, כל דקה, כל שניה. שנעריך כל מה שיש לנו כי.. ב"ה אנחנו כל כך ברי מזל שיש לנו את זה. מה זה בכלל הצרות שלנו לעומת הייסורים שעברו האחים הקדושים שלנו? באמת שאני יכולה לכתוב כאן עד אינסוף, אבל אין מילה שתוכל לתאר את הזוועות. שנה שעברה, ביום השואה, הייתי בטוחה שהנה זה מגיע וסופסוף אני אפנים מה ראיתי בפולין והכל ייכנס לי פנימה. אבל לא, טעיחי. כי עדיין לא הפנמתי, ואני בטוחה שזה לעולם לא ייקרה. אני גם בטוחה שבע"ה אני אחזור עוד לאדמת פולין, כמה פעמים שיידרשו לי- עד שאני אבין מה קרה בדיוק לאחים שלי. איך זה קרה. למה זה קרה. מה אני עושה כדי לשמר את זכרם, כדי שאף אחד- מכל מין, מכל עם, מכל לאום ומכל מקום בעולם- לא יישכח שהרגו לי 6 מיליון אחים.
