בובה שמחה מידי
New member
חזרתי מהטקס. אני מבקשת שתקראו.
עזבו את הקטע שקראתי מהר מידי, עזבו את הקטע שדהר לי הלב וכמעט התעלפתי ועזבו את הקטע שמריוב רעידות עמעט נפל לי הדף... יש לי דמעות בעיניים. בדרך כלל אני בקלות אומרת בדיוק מה שאני מרגישה, ויוצא לי הכל בלי בעיה. ידיד מאוד טוב שלי קרא קטע שהוא כתב. אחיו הקטן ישב ממש לפני בקהל. אחותו עמדה הכי אחורנית, וההורים לו ישבו בקהל שהיה חשוך מידי בשביל למצוא אותם. הוא הקריא קטע כל כך קשה, והמילים שלו ממש לא היו מתחכמות או נוגעות...הוא סיפר על סבא שלו. כל המשפחה בכתה, ואיתם החברים שלהם. אחיו הקטן ישב עם חברים שלו, אבל הם קטנים מידי בכדי להבין, להבין ממש את הכל. הוא ניגב במרץ את הדמעות עם החולצה ובטח קיווה שיפסיגו לרדת דמעות כי זה פדיחה. החברים מאחוריו לחששו, אבל לא ידעו מה לעשות. חברה שלידי הייתה אמורה להגיד-תם הטקס, היא דחפה אותי ואמרתי. וגם אותה ראיתי יושבת על המדרגות של הבמה מנגבת מלא דמעות. אחרי שכבר ירדתי מהבמה ונדלקו כל האורות, מלא עמדו והתחבקו. מה שכן-זה לא קורה כל טקס. אני הסתכלתי על כולם, בהיתי יותר נכון, אבל לא בכיתי. אני לא יודעת למה, אולי מהתרגשות ואולי מ...מפחד שיסתכלו יותר מידי. מה שראיתי כמו צללית במוח, זה איש בוכה, וגרמני אכזרי יורה בו, ודם. ראיתי שנאה, ופנים כועסות. משום מה המחשב נורא איטי, אף פעם הוא לא היה ככה. אחר כך התפנתי לעודד עוד חברה, ואתם יודעים מה? פשוט לא היה לי מה להגיד. בדרך כלל יש לי, תמיד איכשהו אני מוצאת איך לעודד. אבל, אבל מה אני אגיד? לא נורא? זה עבר? אי אפשר לתקן? באמת אי אפשר לתקן. אבל הדבר הוא נורא מנשוא, נורא כל כך, שאם אתם שואלים אותי כעד כמה, אז אני לא אמצא שום הגדרה, שום הגדרה. "....האם קון אינו יודע שבפעם הבאה יבוא תורו? האינו מבין שמה שהתרחש היום (סלקציה) הוא תועבה, ששום תפילה, שום כפרה ושום תשובה, שום דבר, ש ו ם ד ב ר שיש ביכולתו של אדם לעשות, לא יוכל לטהר ל ע ו ל ם? אילו אני אלוהים, מקיא הייתי על הארץ את תפילתו של קון..."(פרימו לוי,"הזהו אדם?". יש לציין שפרימו לוי אמר בדיוק את מה שאני רוצה להגיד, וזה מתוך הקטע שהקראתי בטקס. כל כך, אבל כל כך כואב לי, ועד כמה כואב לאנשים שעוד יותר קרובים לזה?! לאנשים שחוו את זה?! קשה לי, באמת אבל באמת שקשה לי. תועבה. אני לא מאמינה שזה קורה אבל, נגמרו לי המילים! עד לאן הרוע, האנושות המזוויעה שאנחנו, לא גורמים אחרים, אנחנו בעצמנו יוצרים. הדמעות שלי כבר יצאו מזמן, אבל הן לא שוות כלום. פאק! אנחנו ב נ י א ד ם !!!!! אז למה?!?! איך אפשר לשנוא עד כדי כך?! עד כדי כך?? מי יכול לטהר לעצמו דבר כזה?! ואיך זה קרא?? סופר אחד הגיב לאירוע שריפת הספרים של הסופרים היהודים ואמר-אם עכשיו שורפים ספרים, זה יגיע עד לשריפת בני אדם. ככה הוא אמר. הכאב,ההשפלה, הרוע בעיניים,השנאה החזקה במימדים יותר גדולים ממה שאפשר לתאר, הרבה יותר. החוסר עונים, האבל, הנוכחות מול הלא יאומן, ואתה רואה אותו במו עינך, איך אפשר להעמיד אדם ערום, קופא מקור, מושפל, נבוך וכאוב, להעמידו מול בור עם אלפי גופות ערומות משוטטות דם, ולירות לו ישר, ישר בראש. לראות את הדם נוזל, כמו מכונה,אחד אחרי השני, נקסט-נקסט-נקסט, ולהרוג, להרוג אחד אחד. למה?! כי הוא יהודי!!! איך אפשר? איך?
עזבו את הקטע שקראתי מהר מידי, עזבו את הקטע שדהר לי הלב וכמעט התעלפתי ועזבו את הקטע שמריוב רעידות עמעט נפל לי הדף... יש לי דמעות בעיניים. בדרך כלל אני בקלות אומרת בדיוק מה שאני מרגישה, ויוצא לי הכל בלי בעיה. ידיד מאוד טוב שלי קרא קטע שהוא כתב. אחיו הקטן ישב ממש לפני בקהל. אחותו עמדה הכי אחורנית, וההורים לו ישבו בקהל שהיה חשוך מידי בשביל למצוא אותם. הוא הקריא קטע כל כך קשה, והמילים שלו ממש לא היו מתחכמות או נוגעות...הוא סיפר על סבא שלו. כל המשפחה בכתה, ואיתם החברים שלהם. אחיו הקטן ישב עם חברים שלו, אבל הם קטנים מידי בכדי להבין, להבין ממש את הכל. הוא ניגב במרץ את הדמעות עם החולצה ובטח קיווה שיפסיגו לרדת דמעות כי זה פדיחה. החברים מאחוריו לחששו, אבל לא ידעו מה לעשות. חברה שלידי הייתה אמורה להגיד-תם הטקס, היא דחפה אותי ואמרתי. וגם אותה ראיתי יושבת על המדרגות של הבמה מנגבת מלא דמעות. אחרי שכבר ירדתי מהבמה ונדלקו כל האורות, מלא עמדו והתחבקו. מה שכן-זה לא קורה כל טקס. אני הסתכלתי על כולם, בהיתי יותר נכון, אבל לא בכיתי. אני לא יודעת למה, אולי מהתרגשות ואולי מ...מפחד שיסתכלו יותר מידי. מה שראיתי כמו צללית במוח, זה איש בוכה, וגרמני אכזרי יורה בו, ודם. ראיתי שנאה, ופנים כועסות. משום מה המחשב נורא איטי, אף פעם הוא לא היה ככה. אחר כך התפנתי לעודד עוד חברה, ואתם יודעים מה? פשוט לא היה לי מה להגיד. בדרך כלל יש לי, תמיד איכשהו אני מוצאת איך לעודד. אבל, אבל מה אני אגיד? לא נורא? זה עבר? אי אפשר לתקן? באמת אי אפשר לתקן. אבל הדבר הוא נורא מנשוא, נורא כל כך, שאם אתם שואלים אותי כעד כמה, אז אני לא אמצא שום הגדרה, שום הגדרה. "....האם קון אינו יודע שבפעם הבאה יבוא תורו? האינו מבין שמה שהתרחש היום (סלקציה) הוא תועבה, ששום תפילה, שום כפרה ושום תשובה, שום דבר, ש ו ם ד ב ר שיש ביכולתו של אדם לעשות, לא יוכל לטהר ל ע ו ל ם? אילו אני אלוהים, מקיא הייתי על הארץ את תפילתו של קון..."(פרימו לוי,"הזהו אדם?". יש לציין שפרימו לוי אמר בדיוק את מה שאני רוצה להגיד, וזה מתוך הקטע שהקראתי בטקס. כל כך, אבל כל כך כואב לי, ועד כמה כואב לאנשים שעוד יותר קרובים לזה?! לאנשים שחוו את זה?! קשה לי, באמת אבל באמת שקשה לי. תועבה. אני לא מאמינה שזה קורה אבל, נגמרו לי המילים! עד לאן הרוע, האנושות המזוויעה שאנחנו, לא גורמים אחרים, אנחנו בעצמנו יוצרים. הדמעות שלי כבר יצאו מזמן, אבל הן לא שוות כלום. פאק! אנחנו ב נ י א ד ם !!!!! אז למה?!?! איך אפשר לשנוא עד כדי כך?! עד כדי כך?? מי יכול לטהר לעצמו דבר כזה?! ואיך זה קרא?? סופר אחד הגיב לאירוע שריפת הספרים של הסופרים היהודים ואמר-אם עכשיו שורפים ספרים, זה יגיע עד לשריפת בני אדם. ככה הוא אמר. הכאב,ההשפלה, הרוע בעיניים,השנאה החזקה במימדים יותר גדולים ממה שאפשר לתאר, הרבה יותר. החוסר עונים, האבל, הנוכחות מול הלא יאומן, ואתה רואה אותו במו עינך, איך אפשר להעמיד אדם ערום, קופא מקור, מושפל, נבוך וכאוב, להעמידו מול בור עם אלפי גופות ערומות משוטטות דם, ולירות לו ישר, ישר בראש. לראות את הדם נוזל, כמו מכונה,אחד אחרי השני, נקסט-נקסט-נקסט, ולהרוג, להרוג אחד אחד. למה?! כי הוא יהודי!!! איך אפשר? איך?
