יום העצמאות ה-14 שלי.
חג שמח! לכאורה, אני בת 32. (ליתר דיוק, אני בת 31 וחצי...). למעשה, אני מרגישה כבת 14 "במדינת ישראל". עד גיל 18, בו פרצתי את "החומות" החונקות, לא חגגתי מעולם, את יום העצמאות. ההיפך, עד גיל 18, יום העצמאות למדינתינו, היה לנו מעין "יום אבל". אני לא מגזימה כלל וכלל. בבתי הספר, אשר ממומנים ע"י מדינת ישראל, לא מציינים את היום המיוחד הזה. מה גם, בכל יום העצמאות או יום זיכרון, אלה אשר "גדלתי" בתוכם, מחפשים "פרובוקציות" לשמן. פשוט, כדי להרגיז. האמינו לי, שהם מפחידים אותי, יותר מהגרועים באויבינו. כאשר התגייסתי לצבא, בניגוד לכל הגיון, של הימים ההם. הייתי בודדה כעוף מוזר. כי הכל, היה חדש לי. עד כדי כך, שקראו לי "שלומיאלית" וחלמאית. הקיצר, יום העצמאות הראשון שלי, חגגתי "בעיירה", ירוחם. מפקד הבסיס שלנו, גייס חבורה של חיילים "מתנדבים", הלכנו לשם, לשמח ולשמוח... אני זוכרת, שאני הייתי "החוליה החלשה". יחד עם זאת, תמיד מצאתי חן, בעיני האחרים. (יכול להיות, בגלל "המראה החיצוני", אשר הוא נאה ביותר לכל הדיעות). תמיד סלחו לי, על השאלות "התמימות" שלי. רבים חשבו שאני "בלונדינית טיפשה", היו ממציאים עלי כל מיני בדיחות. הצבא, היה בשבילי "בית ספר, אחד גדול, ללמוד ולהבין, שיש עוד עולם חי, תוסס, ואפילו טוב יותר משכונת "מאה שערים", המלוכלכת והמדכאת. תמיד שם, שורפים תחנות אוטובוס, ועגלות אשפה. מקלקלים את הרמזורים, פשוט "חבורה של בריונים" יהודים בטלנים, ברישיון של "המדינה". בשעה זו, "ריקי ואני", חוזרות מבית אבות, בו נמצאת הסבתא שלי שתחיה. שם, היינו במסיבה קטנה וצנועה, יחד עם "אבות האומה" שלנו. הסבתא שלי, הרגישה בחסרונו של הסבא ז"ל. אשר על אף היותו "חרדי ביותר בדתו", תמיד ידע לכבד, ואף לחגוג את ימי העצמאות של המדינה. משום, שהוא עצמו, לחם למען הקמתה, היישר "מהשואה הנוראה". רבים שוכחים, כי הרבה "חרדים" לחמו בתוך "ירושלים", בהגנה, באצ"ל ובלח"י. סבי ז"ל, היה ביניהם. אף סבתי, לחמה בדרכה המיוחדת, כאשר היתה בין הפעילים והפעילות ללא פחד ומורא, בחלוקת "המזון" המצומצם, לכל העם. אין לי מילים לתאר, איך הוא היה גאה בי, כאשר אני הייתי לובשת מדי הצבא של "חיל האויר" ובאה לבקר אותו. טוב נו, אני הייתי הנכדה הבכורה, המועדפת עליו, מכל הנכדים הרבים האחרים. תמיד באתי לבקר אותו, כשאני לובשת "חצאית" וגורבת גרביון, אפילו בחום "יולי אוגוסט". אבל, מוקפדת בלבושי. הוא היה מלטף לי, את "דרגת הסמל". הרבה פעמים רמז לי, שאני אלך "לקצונה". הלכתי והשתחררתי מהצבא, בדרגת סגן. את הדרגות שלי, נתתי לו, ביום השחרור שלי, מהצבא. אם אני "החלמאית", הצלחתי לעבור לקצונה, כל אחת ואחת מאתנו, יכולה להיות קצינה. קצינה, בעיקר לגבי "החיים". בימים ההם, בהם אני הייתי "טירונית", הוא תמיד עמד לצידי. בגללי, הוא הסתכסך עם אבי. אני יודעת, כי אכזבתי אותו, משום שציפה ממני, שאני "אתחתן" ואלד לו "נין". אפילו קנה לי דירה, בטרם מותו. הוא הספיק להכיר, את "ריקי" זוגתי. אז, לא אני ובודאי לא הוא, לא ידענו, כי אני "אישה" של נשים. האמת, ניסיתי ללדת לו נכד. ניסיתי, למצוא את "האיש" הראוי לי, לא מצאתי. בעצם, מצאתי רבים שהיו מוכנים להתחתן אתי. אך, תמיד אני היא אשר "ברחתי". חג שמח! הבטחנו "לנועה" הקטנה, לצאת אתה "לחגוג", עם "הפטיש" והדגלים. בעיקר, לטייל במרחבי ישראל. ככה, שלושתינו. הכריכים מוכנים, הרכב מלא דלק, נצא לשמוח בארצינו הקטנה.
חג שמח! לכאורה, אני בת 32. (ליתר דיוק, אני בת 31 וחצי...). למעשה, אני מרגישה כבת 14 "במדינת ישראל". עד גיל 18, בו פרצתי את "החומות" החונקות, לא חגגתי מעולם, את יום העצמאות. ההיפך, עד גיל 18, יום העצמאות למדינתינו, היה לנו מעין "יום אבל". אני לא מגזימה כלל וכלל. בבתי הספר, אשר ממומנים ע"י מדינת ישראל, לא מציינים את היום המיוחד הזה. מה גם, בכל יום העצמאות או יום זיכרון, אלה אשר "גדלתי" בתוכם, מחפשים "פרובוקציות" לשמן. פשוט, כדי להרגיז. האמינו לי, שהם מפחידים אותי, יותר מהגרועים באויבינו. כאשר התגייסתי לצבא, בניגוד לכל הגיון, של הימים ההם. הייתי בודדה כעוף מוזר. כי הכל, היה חדש לי. עד כדי כך, שקראו לי "שלומיאלית" וחלמאית. הקיצר, יום העצמאות הראשון שלי, חגגתי "בעיירה", ירוחם. מפקד הבסיס שלנו, גייס חבורה של חיילים "מתנדבים", הלכנו לשם, לשמח ולשמוח... אני זוכרת, שאני הייתי "החוליה החלשה". יחד עם זאת, תמיד מצאתי חן, בעיני האחרים. (יכול להיות, בגלל "המראה החיצוני", אשר הוא נאה ביותר לכל הדיעות). תמיד סלחו לי, על השאלות "התמימות" שלי. רבים חשבו שאני "בלונדינית טיפשה", היו ממציאים עלי כל מיני בדיחות. הצבא, היה בשבילי "בית ספר, אחד גדול, ללמוד ולהבין, שיש עוד עולם חי, תוסס, ואפילו טוב יותר משכונת "מאה שערים", המלוכלכת והמדכאת. תמיד שם, שורפים תחנות אוטובוס, ועגלות אשפה. מקלקלים את הרמזורים, פשוט "חבורה של בריונים" יהודים בטלנים, ברישיון של "המדינה". בשעה זו, "ריקי ואני", חוזרות מבית אבות, בו נמצאת הסבתא שלי שתחיה. שם, היינו במסיבה קטנה וצנועה, יחד עם "אבות האומה" שלנו. הסבתא שלי, הרגישה בחסרונו של הסבא ז"ל. אשר על אף היותו "חרדי ביותר בדתו", תמיד ידע לכבד, ואף לחגוג את ימי העצמאות של המדינה. משום, שהוא עצמו, לחם למען הקמתה, היישר "מהשואה הנוראה". רבים שוכחים, כי הרבה "חרדים" לחמו בתוך "ירושלים", בהגנה, באצ"ל ובלח"י. סבי ז"ל, היה ביניהם. אף סבתי, לחמה בדרכה המיוחדת, כאשר היתה בין הפעילים והפעילות ללא פחד ומורא, בחלוקת "המזון" המצומצם, לכל העם. אין לי מילים לתאר, איך הוא היה גאה בי, כאשר אני הייתי לובשת מדי הצבא של "חיל האויר" ובאה לבקר אותו. טוב נו, אני הייתי הנכדה הבכורה, המועדפת עליו, מכל הנכדים הרבים האחרים. תמיד באתי לבקר אותו, כשאני לובשת "חצאית" וגורבת גרביון, אפילו בחום "יולי אוגוסט". אבל, מוקפדת בלבושי. הוא היה מלטף לי, את "דרגת הסמל". הרבה פעמים רמז לי, שאני אלך "לקצונה". הלכתי והשתחררתי מהצבא, בדרגת סגן. את הדרגות שלי, נתתי לו, ביום השחרור שלי, מהצבא. אם אני "החלמאית", הצלחתי לעבור לקצונה, כל אחת ואחת מאתנו, יכולה להיות קצינה. קצינה, בעיקר לגבי "החיים". בימים ההם, בהם אני הייתי "טירונית", הוא תמיד עמד לצידי. בגללי, הוא הסתכסך עם אבי. אני יודעת, כי אכזבתי אותו, משום שציפה ממני, שאני "אתחתן" ואלד לו "נין". אפילו קנה לי דירה, בטרם מותו. הוא הספיק להכיר, את "ריקי" זוגתי. אז, לא אני ובודאי לא הוא, לא ידענו, כי אני "אישה" של נשים. האמת, ניסיתי ללדת לו נכד. ניסיתי, למצוא את "האיש" הראוי לי, לא מצאתי. בעצם, מצאתי רבים שהיו מוכנים להתחתן אתי. אך, תמיד אני היא אשר "ברחתי". חג שמח! הבטחנו "לנועה" הקטנה, לצאת אתה "לחגוג", עם "הפטיש" והדגלים. בעיקר, לטייל במרחבי ישראל. ככה, שלושתינו. הכריכים מוכנים, הרכב מלא דלק, נצא לשמוח בארצינו הקטנה.