יום המשפחה
היום פתחתי מגירה שהייתה סגורה שנתיים בערך. יום המשפחה, אתם יודעים. זמן לשלוף תמונות משפחתיות ולספר את הסיפור שלנו. הסיפור על האהבה הגדולה, על מימושה ועל אובדנה. הסיפור הזה שתמיד נוגע באנשים. גם כשאני מספרת אותו שוב ושוב בטון מרוחק. פתחתי מגירה והוצפתי שוב... צחקתי ובכיתי... בעיקר התגעגעתי. וחשבתי על חמש וחצי השנים האחרונות – על כל השיעורים שלמדתי. שיעורים שאת רובם הייתי רוצה לשכוח. אז מה למדתי? למדתי לחייך גם כשהלב מדמם. לצחוק גם כשהדמעות מאיימות להתפרץ. לברוח מכאב. לאהוב מרחוק. בלי לערב רגשות. להיראות כאילו חיה גם בימים בהם אני מתה מבפנים. להגן על הסביבה באמצעות חיוך ומשפטים אופטימיים שלפעמים לא אומרים לי כלום. אני כל כך חזקה. כולם אומרים. גם אני חושבת לפעמים. אבל הם לא קולטים את החולשה. החולשה שבחוזק... חמש וחצי שנים והבת שלי לא ראתה אותי בוכה. "אמא, גם מבוגרים בוכים לפעמים?" היא שאלה אותי אתמול "כן" עניתי "כשכואב להם וגם כשעצוב" "גם מאושר הם בוכים לפעמים" היא הוסיפה "כן, גם מאושר" הסכמתי ולפעמים הייתי רוצה להיות אחרת. לפרוץ בבכי. לצרוח בלי לדפוק חשבון. לחוות. להרגיש שוב. לגעת. ולא רק במילים. חמש וחצי שנים שמילים על אובדן פורצות ממני בכל פעם שאני מוצפת. משכתבת אבל. וכלום לא משתנה. ועוד יום חדש מתחיל.
היום פתחתי מגירה שהייתה סגורה שנתיים בערך. יום המשפחה, אתם יודעים. זמן לשלוף תמונות משפחתיות ולספר את הסיפור שלנו. הסיפור על האהבה הגדולה, על מימושה ועל אובדנה. הסיפור הזה שתמיד נוגע באנשים. גם כשאני מספרת אותו שוב ושוב בטון מרוחק. פתחתי מגירה והוצפתי שוב... צחקתי ובכיתי... בעיקר התגעגעתי. וחשבתי על חמש וחצי השנים האחרונות – על כל השיעורים שלמדתי. שיעורים שאת רובם הייתי רוצה לשכוח. אז מה למדתי? למדתי לחייך גם כשהלב מדמם. לצחוק גם כשהדמעות מאיימות להתפרץ. לברוח מכאב. לאהוב מרחוק. בלי לערב רגשות. להיראות כאילו חיה גם בימים בהם אני מתה מבפנים. להגן על הסביבה באמצעות חיוך ומשפטים אופטימיים שלפעמים לא אומרים לי כלום. אני כל כך חזקה. כולם אומרים. גם אני חושבת לפעמים. אבל הם לא קולטים את החולשה. החולשה שבחוזק... חמש וחצי שנים והבת שלי לא ראתה אותי בוכה. "אמא, גם מבוגרים בוכים לפעמים?" היא שאלה אותי אתמול "כן" עניתי "כשכואב להם וגם כשעצוב" "גם מאושר הם בוכים לפעמים" היא הוסיפה "כן, גם מאושר" הסכמתי ולפעמים הייתי רוצה להיות אחרת. לפרוץ בבכי. לצרוח בלי לדפוק חשבון. לחוות. להרגיש שוב. לגעת. ולא רק במילים. חמש וחצי שנים שמילים על אובדן פורצות ממני בכל פעם שאני מוצפת. משכתבת אבל. וכלום לא משתנה. ועוד יום חדש מתחיל.
