יום הזעם
אהלן לכולם, אני יודע שלא רבים חשו בהיעדרותי מהפורום, אבל מי שבכל זאת תהה לאן נעלמתי, צה"ל קרא לי אז הלכתי. את העבודה היינו צריכים לעשות בשכם וסביבתה. מי שלא היה או אולי לא מכיר, האיזור הזה מאוד יפה ואם המצב היה קצת יותר רגוע, הוא היה יכול להיות מושלם לטיולים. המלצה: איזור הכפר סבסטיה. אל תלכו.... לצערי הרב, בפעילות הזו לא הצלחנו במיוחד. אומנם חברים שלי חיסלו מחבל אחד (וממש התבאסתי שאני לא הייתי שם לתקוע בו כדור), אבל ממה שהבנתי המתאבד בצומת מגידו זה פישול שלנו. מבחינה צבאית-כישלון. הרהרתי במהלך המילואים לגבי מיתוס הסודה לשתיה, על המדים המגבירים את החרמנות והעייפות בכל אדם, גם בעירני ובאדיש (מינית) הגדול ביותר. השבוע הראשון עבר עוד איכשהו. אומנם הייתי חרמן, אלא שהייתי מספיק עייף בכל פעם שהלכתי לישון מבכדי להפוך בזה יותר מדי. בשבוע השני הסתמנה מגמה מדאיגה של חרמנות שהביאה אותי פעמיים להתגבר על העייפות הגדולה ולהעניק לידידו הטוב ביותר של האדם, קצת תשומת לב. אוף, כמה שזה היה נעים....השק שינה לא הצליח להפריע. את היום האחרון שלי בצה"ל התחלתי בצורה מדאיגה. קמתי מוקדם בבוקר מלא בזעם מיני בלתי ניתן לשליטה. ניסיתי להתעלם ממנו. לבשתי מכנסיים וחולצה ויצאתי החוצה. למרבה המבוכה ניתן היה להבחין בזעם המיני המצטבר גם מבעד למכנסיים למשך שעה ארוכה. מדי פעם הכנסתי יד, במסווה של גירוד בביצים, על מנת לקרוא לממזר לסדר, אולם ללא הועיל. יום שבת בלילה. הבשורה על שיחרורוי הפכה לרישמית. הזדכתי על הציוד והלכתי הביתה. הבחור שהתחלתי לצאת איתו מלפני המילואים לא היה בירושלים, והבחורה שהתחילה אתי כבר ישנה כשהתקשרתי לבשר לה על שיחרורי. התקלחתי, פרקתי את הצימידן, נכנסתי למיטה והתפרקתי. סקיפ.
אהלן לכולם, אני יודע שלא רבים חשו בהיעדרותי מהפורום, אבל מי שבכל זאת תהה לאן נעלמתי, צה"ל קרא לי אז הלכתי. את העבודה היינו צריכים לעשות בשכם וסביבתה. מי שלא היה או אולי לא מכיר, האיזור הזה מאוד יפה ואם המצב היה קצת יותר רגוע, הוא היה יכול להיות מושלם לטיולים. המלצה: איזור הכפר סבסטיה. אל תלכו.... לצערי הרב, בפעילות הזו לא הצלחנו במיוחד. אומנם חברים שלי חיסלו מחבל אחד (וממש התבאסתי שאני לא הייתי שם לתקוע בו כדור), אבל ממה שהבנתי המתאבד בצומת מגידו זה פישול שלנו. מבחינה צבאית-כישלון. הרהרתי במהלך המילואים לגבי מיתוס הסודה לשתיה, על המדים המגבירים את החרמנות והעייפות בכל אדם, גם בעירני ובאדיש (מינית) הגדול ביותר. השבוע הראשון עבר עוד איכשהו. אומנם הייתי חרמן, אלא שהייתי מספיק עייף בכל פעם שהלכתי לישון מבכדי להפוך בזה יותר מדי. בשבוע השני הסתמנה מגמה מדאיגה של חרמנות שהביאה אותי פעמיים להתגבר על העייפות הגדולה ולהעניק לידידו הטוב ביותר של האדם, קצת תשומת לב. אוף, כמה שזה היה נעים....השק שינה לא הצליח להפריע. את היום האחרון שלי בצה"ל התחלתי בצורה מדאיגה. קמתי מוקדם בבוקר מלא בזעם מיני בלתי ניתן לשליטה. ניסיתי להתעלם ממנו. לבשתי מכנסיים וחולצה ויצאתי החוצה. למרבה המבוכה ניתן היה להבחין בזעם המיני המצטבר גם מבעד למכנסיים למשך שעה ארוכה. מדי פעם הכנסתי יד, במסווה של גירוד בביצים, על מנת לקרוא לממזר לסדר, אולם ללא הועיל. יום שבת בלילה. הבשורה על שיחרורוי הפכה לרישמית. הזדכתי על הציוד והלכתי הביתה. הבחור שהתחלתי לצאת איתו מלפני המילואים לא היה בירושלים, והבחורה שהתחילה אתי כבר ישנה כשהתקשרתי לבשר לה על שיחרורי. התקלחתי, פרקתי את הצימידן, נכנסתי למיטה והתפרקתי. סקיפ.
